חפץ השם פט

ליה לשנויי לזה אמרי התוספות משמע פירוש במסקנת הש"ס. ויש לומר דהכא נמי הש"ס אזיל לההיא מסקנא דהתם. וכעין זה כתבו התם ביומא: וק"ל. פרק כלל גדול

דף ס"ז ע"ב תוספות ד"ה כלל גדול וכו' פי' בקונטריס דאי איפשר דלא שמע וכו'. פירוש ומטעם זה הוא דמחייב להיותו יודע ממילא. ולזה הקשו מהש"ס דקצר וטחן דאע"ג דידע בנתים בזדון שבת לא מחייב אלא אחת. ועוד הוקשה ריב"ם פירוש להיות דרש"י יהיב טעמא לימים שבנתיים דאי איפשר אי תימא דמפקינן לה מקרא למה לן טעמא דאי איפשר וכי תימא דהוי טעמא דמיסתבר א"כ למה לן קרא: ופשוט

שם בא"ד. וחזר וקצר וטחן בזדון שבת ושוגגת מלאכה פי' אע"ג דהזיד בשבת קודם שגגתו במלאכות אפי' הכי לא מחייב כי אם חדא. ובהכי הוא דפרכי דאי הוו מפרשי הא דהזיד בשבת ושגג במלאכה ולא זכר ולא הזיד בשבת עד דכבר שכח ושגג במלאכה ובאו זדון שבת ושגגת מלאכה בהדי הדדי נראה דלא הוו מק' דיש לחלק דשאני הכא דשגגת שבת אשר שגג הרי זכר לה בנתיים ולא נעלם ממנו כי אם אשר פעל הוא ועשה ובידיעתו אשר פעל ידע ודאי שמה שפעל הוא חטאתו אשר חטא מה שא"כ הכא דלא היה זמן מפסיק מבלי שגגה דכאשר ידע בשבת כבר שגג במלאכ' ולא היתה ידיעה בנתיים לא אמרינן דהוייא ידיעה לחלק: ופשוט

שם בא"ד דאע"ג דידע בנתיים לא מחייב וכו'. נראה לי ליישב לפירוש רש"י ז"ל והוא דרש"י ז"ל הוקשה ליה לדברי הש"ס והוכרח לומר זה לשנויי דהוה צריך לידע דמה שדרשו ז"ל מושמרו את השבת ואת שבתותי וגו' נראה דאי הוה אמר קרא בכולהו לשון יחיד שבת שבתי תשמורו לא הוי מצי הש"ס למידרש משום דאמרינן כן דרך הכתוב לדבר בלשון יחיד מידי דהוי חלב ודם נבילה וטריפה דלא קאמר חלבים וכו' בלשון רבים אלא בלשון יחיד הוי השבת כחד מינייהו אלא ממה ששינה הכתוב את שבתותי חזרנו לומר שפעמים שחייב על כל שבת מושמרו בני ישראל את השבת דאי לא הוה קרא דשבתותי לא הוה ידעינן אם חייב אכל שבת א"כ הוקשה ליה רש"י דילמא לעולם אימא לך דגם ביודע עיקר שבת אינו חייב אלא חטאת אחת. וכי תימא קרא דושמרו את השבת דמשמע דחייב אכל וכו' במאי מוקמת ליה מוקמינן ליה דידע בנתיים באמצע השבוע שאותו יום שבת. ואע"פי שלא ידע חטאתו אפי' הכי חייב תרתי וקרא ואת שבתותי שלא ידע בנתיים ולא הויין ימים שבנתיים ידיעה מחלק לזה הוצרך רש"י ז"ל לפרש ולומר שאי אפשר שלא שמע בנתיים ואז לא קשה מידי דבאומרך ימים איכא ידיעה ג"כ ולא ניחא ליה למימר גזירה כיון דאיכא להקשות ולומר דילמא הא דידע הא דלא ידע בנתיים. ואין לומר לפירוש רש"י ז"ל למה אצטריך קרא דסלקא דעתך אמינא דבעינן עד דידע החטא שחטא קמל"ן דבהיכא דאיכא ידיעה בהדי ימים תרתי אז לא בעינן שידע החטא ימים שבנתיים הויין הפסק באופן הנז'. אי נמי לפי מה שפירשתי בסמוך דאין הכי נמי ביום אחד אי הויא ידיעה בנתיים דחייב תרתי והתם היינו טעמא גבי קצר וטחן דלא הויא ידיעה שלימה כמו שכתבתי בסמוך: ודוק בזה

שם בא"ד ועוד קשה לר"י דהא בפרק אמרו לו וכו' מדיוק לשונם ז"ל נראה ודאי דקושייתם היא מכל עוד שלא טבלה אפי' וכו' אינו חייב אלא אחד ואי תימא דפירש"י ז"ל דימים עבדי ידיעה ג"כ הכא מאי איריא טבלה אפי' לא טבלה אי איכא ימים אמרינן אי איפשר שלא ידע. ואם זו היא כוונתם בקושייתם אינה רואה ריח קושייא דהא כל ימי נדתה קודם שטבלה שהוא ימי התר דמי ליום שבת אחד ואינו חייב אלא חטאת אחת להיות דליכא ימי התר בנתיים דעבדי ליה ידיעה וכל ימי נדתה כיומא אריכתא ומאי קא פרכי דדוקא כי ליכא ימי התר ממילא ידע למפרע ימי איסור וימי טומאה. ולזה דוקא טבלה דהווי כיומי חול ממש דאי לאו הכי מהיכן יזכור ומי יזכירהו. ופשוט זה. ואם כוונתם כמו שהבין מהרש"א ז"ל דמקשים מטבלה דהתם מסתמא לא ידע ואפילו הכי אמרינן דחייב אכל וכו' וא"כ גם כן הכא גבי שבת נמי מבלי טעם שאי אפשר שלא שמע וידע שהוא שבת גם זה יכולין ליישב דעל כל פנים איכא שנויי בליל טבילתה וירגיש למפרע דהיתה נדה. ואי קשייא הא קשייא דהא כיון דתלי הש"ס טעמא בליל טבילתה שטבלה מי לא עסקינן ג"כ שהלכה לטבול וטבלה ולא הספיק לידע שטבלה כלל עד שראתה וחזר ובא עליה ואפילו הכי חייב על כל ביאה. והכא ליכא למימר ממילא ידע אם הוא לא ידע בטבילתה מעיקרא כלל בשלמא אי אמרינן דגזירת הכתוב ימי היתר הוו הפסק מבלי ידיעתו ג"כ ש"ד אלא אי אמרת שהדבר תלוי בו שידע קשה. ויש ליישב לפירוש רש"י ז"ל דאין הכי נמי כהאי גוונא דלא מחייב תרתי והש"ס במסתמא קאמר. ומסתמא ודאי ידע ובין למ"ר ובין למ"ר לא בעינן ימים בנדה דוקא ימי היתר אפילו ביומו ממש אם טבלה בנתיים חייב תרתי וכן דייק נמי הש"ס דקאמר וז"ל דטבילו' הויין כימים שבנתיים ואי הוו ימים ממש מאי כימים וכו' ימים ממש אלא ודאי דאפילו ליכא ימים קאמר דאפילו הכי מחייב תרתי דטבילה הוי הפסק: וק"ל

ולקמן יתבאר טעם לרש"י ז"ל באופן אחר ודוק

שם בא"ד דגזירת הכתוב היא שתהא שמירה לכל שבת ושבת. ועל כל פנים איכא חילוק בין שגגת שבת וזדון מלאכות דאמרינן בו גזירת הכתוב דימים שבנתיים הוין ידיעה לחלק כיון דשגגתו בימים מה שא"כ זדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא רבא דסבר דאינו חייב על כל שבת דלא שייך למימר ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק דאין שגגתו בימים כי אם במלאכות שגגת מלאכות תמיד איתא בעולם ותמצא דלמאן דסבר בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל שבת לא מצי למיהב טעמא דימים שבנתיים הויין לחלק כלל. אלא מטעם דכגופן דמיין: ודוק

שם בא"ד דגזירת הכתוב וכו' ק"ק אדרבא לדידם צריך למיהב טעמא דלדידהו דוקא לא איצטריך קרא דשבת אלא לרשב"א דלמתנית' גמר לה מנדה. ונדה סברא. והיכי מצי למיעבד זו סברא מילתא מבלי טעמא דמיסתבר זה לא שייך אלא בכתוב לפעמים בהכרח אמרינן גזירת הכתוב מה שאין כן שום תנא לא מצי למיעבד הכי: ויש ליישב

שם בא"ד ותימא דהתם יליף שבת מנדה ואדרבא בשבת כתיב ובנדה לא כתיב קרא עכ"ל דבריה' בעיני כמעט קושיי' זו אין לו שורש מי לא איכא רבא דמפר' התם דמה דבעא מיני רבי עקיבא הוא זדון שבת ושגגת מלאכות אם כגופן וכו' משא"כ שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליהו דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק בענין אמרינן דפשיטא להו מהאי דרשא דדריש הש"ס הכא מקראי והש"ס אזיל לשיטת רבה הכא. ואם כוונתם ז"ל לומר דמסתמא