חפץ השם ט

וכו' קשה היכן הוא רמוז דעל כלאב בן דוד קאמר שהיה מכלים פני מפיבושת. ועוד צריך לדקדק אומרו שאמר שלמה בחכמתו דלא קא חזינן שאמר שום חכמה אלא דמספר ענין א' דכאשר הכלים כלאב מפיבושת שמח לב דוד ואין זה שום חכמה. והיה נראה לתרץ דכוונת הש"ס באומרו בחכמתו הוא דשלמה כל כך חכם אפי' הכי החשיב כ"כ חכמת כלאב וזהו בחכמתו כולה אמר דבר זה ומכל שכן מה יאמרו אחרים. וזה דוחק. ונראה לומר דהוקשה ליה הש"ס בכתוב שאמר מלת גם אני דפשיטא דבאומרו ישמח לבי דעל עצמו קאי כי הוא המדבר ולמה אמר גם אני אחר שאמר ישמח לבי וליכא למידחי דהכוונה היא לומר מלבד לב הבן שישמח אלא גם לבו של האב ולזה הוצרך לומר גם אני דא"כ הוה ליה למימר גם לבי ישמח או גם ישמח לבי דאז יורה על שישמח אחר שהוא הבן וגם הוא ועכ"פ מלת אני מיותרת ומכח זה הקושי שבכתוב ישב הש"ס ואמר כי שלמה בחכמתו דבר וכיון לזה דהיינו שזכה דוד שהיה לו בן אחר שעשה למפיבושת כאשר עשה מפיבושת לדוד שלם לו דוד על ידי הבן ומנו כלאב וזהו שיעור הכתוב בני אם חכם לבך עשית דבר דכאשר היה שמח מפיבושת שהיה מכלים פני ונוצחני בהלכ' ישמח לבי גם אני כמותו כשתכלמיהו את' ואלו היה אומר גם ישמח לבי לא היה הדבר מובן דנתכוון ע"ז שרוצה שגם הוא שהיה מוכלם עתה מכלים ודוק ואומרו ואומר משום דלא תימא סוף סוף היכי יאמר דוד עלי מה שמכלים בנו לפני מפיבושת גם אני הכלמתי למפיבושת והרי לא פעל כלום ותרחק בדעתך דרשא זו. לזה הביא קרא דצווח בהדיא חכם בני ושמח לבי ואשיב חורפי דבר. הרי דמצד חכמת הבן הוי כאילו הוא בעצמו העושה מעשה דברא כרעא דאבוה הוא ובזה עולים דברי הש"ס יפים: וק"ל

שם גמרא. שמא יגרום החטא וכו' פי' שמא יהיה בידו איזה חטא ויגרום וכו' בשלמא חששת הזדונות לא היו חוששים להם לא יעקב אבינו ע"ה ולא דוד המלך ע"ה דקים להו בגוייהו דלא הוה בידייהו מה שאין כן החטא שהוא השוגג כיון דהוי מילתא דלא רמיא אדעתיה ולא ידע בה בעשותה כלל ממנה יהיה ירא למה שימש' ממנה וזהו כוונתם באומרם שמא יגרום החטא וכפי זה לאו בהכרח לומר דהוו ליעקב אבינו ע"ה שגגות ידועות לו שהיה ירא מהם ח"ו. ואחר שכתבתי זה האיר י"י עיני במסכת כתובות דף קי"ד שאמר שם וז"ל יודע היה יעקב אבינו ע"ה שצדיק גמור היה וכו' ש"מ דלא הוה לו שום חטא כמבואר שם וק"ל

דף ה גמרא. לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו וכו'. כוונת דברי רשב"ל הוא ליעצנו עצה טובה בענייני נצוח היצר הרע ולמדנו לעשות להכניעו תמיד בעצה אחת דתמיד יבקש להכעיס יצר הרע ותמיד יבקש לערוך עמו מלחמה מבלי סיבה שיקדים יצר הרע לפתותו על איזה דבר איסור יקדים הוא תמיד להרגיזו ע"ד אומרם ז"ל קדש עצמך במות' לך וגם ע"ד אומרם נמליך אפתחא דזנות כי היכי דנכפייה ליצרין ויפרוץ גדרו וישלוט יצר הטוב על יצר הרע בדידיה דהיינו במה שהאדם רשאי לעשות בענייני הגוף ובזה ממילא יהיה נכנע היצר הרע וישלוט עליו היצר הטוב וזהו דאמר אם נצחו מוטב כי בזה הוא סיבה לנצוח ליצר הרע ואם לא נצחו בזה כי התגבר עליו בערך מלחמתו בכל עוז ותעצומות יעסוק בתורה פי' עם תנאי הראשון הא והא גרמו ליה להכניע היצר הרע י"י יעזרנו עליו: וק"ל

ע"ב גמרא. אלא הא דהוו ליה ומתו הא דלא הוו ליה כלל. ודוקא שאר בני עלמא דזוטר זכותייהו וצריכין לבנים לזכותם במצות פריה ורביה כי זאת היא מצות פריה ורביה שלהם לזכות לעולם הבא לזה הוו יסורין שאינם של אהבה מה שא"כ הצדיקים מוסדי ארץ דעליהם נאמר ונתתי לה' בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות וכמו בן עזאי ע"ה וכדומה לו פשיטא דהגם דלא הוו ליהו כלל לא הוו יסורין שאינם של אהבה ובזה לא תיקשה מדוע מצינו ראינו כמה צדיקים יהושע ע"ה ברוב צדקתו וכדומה דלא הוו ליה כלל. וגם שמואל ע"ה. אלא ודאי דוקא שאר בני עלמא שיש להם עבירות וחטאות לזה יש הפרש גם כן בין דהוו ליה בין דלא הוו ליה אבל הני וכדומה שהם צדיקים לא יצטרכו להוליד ולקבור לכפר לו חטאיו כי אין לו ואדרבא לא רצה י"י לצערו וכפי זה יהיה פירוש הא דמייתי מרבי יוחנן הוא מדהוה מנחם אחרינא וכמו שכתבו התוספות ז"ל: וק"ל

דף ו ע"ב גמרא. ואין נוגה לו אם לדבר מצוה וכו' דהוקשה ליה אחר שהלך משכים פשיטא דאין נוגה לו אלא דריש ואימא הכי אשר הלך חשכים שכל מי שאינו משכים להתפלל הולך חשכים אבל איכא מאן דאע"ג דהולך חשכים יש לו אור הנר לראות בחשיכה דהיינו שהולך לדבר מצוה אותה מצוה היא נוגה לו שמאירה לפניו כנר בלילה ויש אחר שהוא בחשך ואין לו נר על דרך תדעך נרו באישון לילה דהיינו שאינו הולך לדבר מצוה וזהו ואין נוגה לו. והכתוב מתרעם על ההוא שהלך בחשכים מבלי שום נוגה אלא הלך לדבר רשות דהיה לו להשען על י"י. בשלמא ההולך לדבר מצוה הגם שהלך חשכים מאותה מצוה שאז הוא זמנה עכ"ז הרי יש לו אור אחר של אותה מצוה שהלך עליה. וקרי ליה חשכים לגבי אותה מצוה מיהא שלא בא לבית הכנסת וכעין ההוא עובדא דאיתא בספר הזוהר הקדוש כההוא ינוקא דארח בלבושיהו דרבנן דאתו ונתאכסנו בביתו והרגיש שלא קרו קריאת שמע וכו' הרי הגם דהוו עסוקין במצות. ופשיטא שלא הלכו אלא כפי הדין שהיתה מצוה עוברת וכדומה ואפילו הכי גרעון של אותה מצוה מיהא איתיה הגם שקיים מצוה אחריתי: וק"ל

שם גמרא. בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ואינו מוצא עשרה וכו' הגם דקרא קאמר ואין איש דמשמע אחד הרי סיים ואמר ואין עונה דמשמע עשרה כי אין עניית קדיש וברכו כי אם בעשרה ואם היתה כוונת הכתוב לומר לפחות איש הל"ל מדוע באתי ואין עונה ואין איש אלא ודאי דבעינן עונה שהם עשרה והשתא תיקשה מהו אין איש אלא המכוון הוא דמילי מילי קתני מדוע באתי ולא מצאתי איש צדיק ושלם דעליה תשרה שכינה כי כאשר יהיה צדיק בעולם בזכותו מתרצה הקב"ה כההוא עובדא דרשב"י. ועוד קראתי ואין עונה אפילו עשרה הדיוטות שמתפללים בבית הכנסת לא מצאתי שתשרה עליהם השכינה אי נמי נראה שהוא על דרך מה שכתבו נמי בספר הזוהר משל למלך וכו' ואי מקדים חד ואתי ואומר לו אדוני המלך הנה הקדמתי אני מהם והנה הם באים וכו' אז המלך אינו מתכעס ולזה אמר מדוע באתי ואין איש שהקדים ובא לומר לי הנה הנם באים העשרה והטעם כי אין עשרה באים דאילו היו באים היה מקדים חד ואתי והא בהא תליא: ופשוט

שם גמרא. אמר רב הונא לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת מנחה ר"י אומר אף וכו' ר"נ אמר אף בתפילת וכו' פי' לרב הונא מדקאמר הכתוב ויהי בעלות המנחה שמע מינה דהיא אהניא ליה שנענה א"כ דמנחה יותר מסוגלת להיות נענה יותר משחרית וערבית. ור"י מוסיף דערבית ג"כ היא מסוגלת יותר משחרית כדכתיב תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב ושקולין הם מנחה וערבית יותר משחרית ובא ר"נ וחלק אדידהו דלאו דוקא מנחה וערבית אלא גם דשחרית וכולן שקולין הם לטובה דגם שחרית מצינו ואם כן אין ללמוד מהנהו קרא להעדיף חדא מחבירתה. לרב הונא לא מסתב' ליה הני קראי דר"י ודרב נחמן משום דסובר דקרא דתיכון תפלתי וכו' מנחת ערב במנחה מישתעי לחודה דגם המנחה נמי מנחת