חפץ השם פז

תוספות ד"ה אין בין עה"ז וגו' צריך לומר לאו דוקא. ונראה לי דזה כללו שמואל באומרו שעבוד מלכיו' דמימלא כיון דליכא שעבוד מלכיות עבדינן כל אשר יישר בעינינו. ועוד הא דפרט שמואל דוקא שעבוד מלכיות נראה לי דדבר ידוע הוא ירושל"ם ובית המקדש. ולא הוצרך לומר אלא דבר שלא היה גם אז כשהיה בית המקדש קיים דאע"פי שהיו על אדמתם תמיד היו בצרות מהצרים אותם שאר מלכיות והיו מושלים בהם דכתיב ויעבדו ישראל וימסור אותם ביד וכו' וכן על זה הדרך. מה שא"כ לעתיד לבוא בע"ה הימות המשיח שיגלה במהרה בימינו אמן וכי"ר סובר שמואל דליכא שעבוד מלכיות כלל. ותמיד יהיה המשיח נוצח את אויביו וישבו לבטח

אי נמי לגבי בית שני שהיו משועבדים אף שהיו ירושלם ובית המקדש שיבנו במהרה בימינו אמן: וק"ל

ע"ב תוספות ד"ה ואלו אצעדה וכו' לא נהירא וכו' דהא בהמות וגו' נראה דזה לא קשה מידי דכיון דפרט הכתוב אצעדה וצמיד לאיזה ענין אם לא שנאמר דקאי עלה תתחטאו דקאי אדידה דפשיטא דלגבי בהמות לא שייך והאי מיתורא שמעינן דקאי עלה דלאיזה ענין פרטה הכתוב: וק"ל

תוספות ד"ה ההוא במדין וכו'. ועוד וכו' הל"ל גמר מבגד ועור וכו'

ולענ"ד לא קשה מידי דלא נאמרה אותה גזירה שוה אלא אבגד ועור. ומעשה עזים הנאמר בכתוב. ובזה לא קשה למ' לא הקשה ההוא מרבנן למאי דריבא רבא אריג כל שהוא מאו בגד דכתיב גבי שרצים הוה ליה למיפרך דלא דיינינן טומאת מת המועטת מטומאת שרצים המרובה אלא דבזה מודים כולי עלמא דגמר מבגד או עור: וק"ל

דף ס"ד גמרא. יכול שאני מרבה החבלים קשה מעי' דייק התנא שק שהוצרך לרבות קלקלי וחבק. ומהיכא ס"ד לרבות חבלים וכו' ונראה דהכי פירוש' דהוקשה ליה אקרא. למה הוצרך לומר שק דאמטו להכי יצטרך לרבות קלקלי וחבק ולימא מעיקרא ומעשה עזים ולא איצטריך לאו לרבויי קלקלי וחבק לזה תירץ התנא דאילו לא כתב שק לא הייתי ממעט אפילו חבלים ומשיחות. לזה הוצרך למיעוטי ולריבויי מאו: ופשוט

שם גמרא. לרבות הקלקלי והחב' קשה למה לא קתני מתניתין כמו ברישא אין לי וכו' ת"ל כל וכו'. לזה י"ל דהיינו טעמא דלא דמי דשאני שק ידוע אריג. מה שא"כ מעשה עזים אדרבא הכל משמע אפילו אינו אריג אכן תיקשה סוף סוף מעשה עזים קאמר הכתוב דמשמע הכל. וי"ל דאין הכי נמי אי לאו דכתיב קרא כל הייתי מסתפק אי הוי בכלל או דוקא משא"כ מדהוצרך הכתוב לרבויי שמע מינה האי כדקאמר מעשה עזים היינו אריג לזה הוצרך הכתוב לרבויי כל אלא דמסתפקא לן אם מרבי מכל חבק וחבלים לזה קאמר ודין הוא: ופשוט

שם גמרא. ודין הוא. קצת קשה מעיקרא למה הוצרך קרא לריבוייא דכל גמרינן מדין הוא. וי"ל דסובר הש"ס דמילתא דאתיא מסברא ומדין טרח ומרבי לה קרא. ובזה נמי לא קשה לקמן דקא פריך והא אפיקתיה לקלקלי ומאי דעתיה דאע"ג דדרשינן לה מאו ומפקינ' לה מגזירה שוה לא קשה מידי מה בכך אם אמר הכתוב דין מדינים דמפקינן להו מגזירה שוה והבן זה. משהוצרך למידרש מאו מעיקרא דהוה ליה ללמוד מגזירה שוה. והוא טעמו להכריח דצריך לגזירה שוה והיינו טעמא דאייתי לודין הוא מעיקרא למדחי' ומוכרח לגזירה שוה. ועוד נראה לתרץ דמעיקר' אי לאו ריבוייא דכל לא הוה מצינן למימר ודין הוא דהא בפירוש אמר הכתוב גבי שרצים דוקא אריג. וגבי מת מעשה עזים אפילו אינו אריג ומאי ודין הוא שייך הכא מידי דהוה חומר' טומאת מת דפירשה הכתוב מה שאין כן מדהוצרך הכתוב לכל ואיגלאי מילתא דמעשה עזים דקאמר לאו כל מעשה עזים השתא מצינן שפיר למימר ודין הוא: ודוק

שם גמרא מנין לרבות דבר הבא מזנב הסוס וגו' נראה דנ"ב דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה מטמאה אפילו חבק וקלקלי דדמייא לדבר המתרבה אצלו: ופשוט

שם גמרא. ונקרב וכו' קצת קשה אם כוונת הש"ס לפרש מתחילת הפרשה הוה ליה להקדים מפ' ראשון שהוא ויקצוף שהוא קודם בפרשה. ועוד לאיזה ענין פירש בש"ס עגיל וכומז. ועוד קשה הלא קרא דויקצוף משה שם בהדיא אמר טעם לקצפו על חיותם הנקבות ומי אמר זה לש"ס. ועוד למה חשד משה את ישראל בדבר איסור ח"ו. ועוד מי אמר להש"ס שהשיבו ישראל אם מדי עבירה יצאנו מדי הרהור וכו' ונלע"ד דהש"ס הוקשה ליה חדא למה קצף משה לדבר שהיו שוגגים בו ישראל ולא ידעו דכן צ"ל הוה ליה למימר ליהו הרגו וכו'. ולמה קצף. עוד הוקשה ליה למה הוצרכו לתת למשה ע"ה טעם הביאם מנחה לי"י ותודה על אשר הצילם מהצרים אותם וזה אינו צריך תת טעם עליו. ועוד מאי מלת ונקרב דמשמע דכבר אמרו זה ונותנים אמתלא לדבריהם דהכי הוה ליהו למימר ויביאו את אשר נמצא אתו כלי זהב וגו'. לזה פירש הש"ס דהנה בראות משה את פקודי החיל הביאו תכשיטי הנשים ומלבד זה שאמר להביא כלי זהב אצעדה וגו' אמר משה זה הקרבן דלא כסדרו דהוה ליהו להביא פרים ואילים וכבשים דצרכי גבוה ומאי הוא דין אלא ודאי דטעמם הוא דהביאו כפרה מדה כנגד מדה אם הם חטאו בדבר איסור הביאו אותו דבר עצמו והיינו טעמא דהקדים הש"ס לפרש תחילה ונקרב קודם ויקצוף לאשמועי' דעגיל וכומז הם דברים תכשיטי תורפה. ולמה הביאום אמר משה שמא חזרו וכו'. ומה גם שחסו עליהם ולא הרגום לזה קצף על חזרה לקלקול ולזה השיבו ישראל דח"ו לא נפקד מדת היהודית איש דלא חזרו לקלקול. ואם תאמר כפי זה למה רוצים להקריב דברים כאלו לכפר על נפשותינו ואמאי קאי כפרה אם הם לא נפקד וכו' אלא ודאי דהכי קאמר אם מדי עבירה יצאנו מדי הרהור וכו' וזהו דאמר הכתוב ונקרב כאילו נתן טעם להקרבה היא לכפר על וכו'. ונראה לומר דגם כן לכפר ע"ד מ"ש ז"ל בעי לכפורי ידיה וגו' ולהיות דפגם ראות פוגם ומלכלך נפש האדם ברוחניות. לזה הביאו קרבנות אלו לכפר ולטהר נפשותם שתהיה זכה ונקייה וראויה לעמוד לפני י"י ב"ה. עוד נראה לי במאי דקאמר ולא נפקד ממנו איש דקשה מי יאמר דאיפשר בשום אחד מהם עבר ועשה מבלי ידיעת הרבים אע"פי שיש לדחות דחיות הדחויות. עכ"ז נראה לדקדק עוד דהא אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכן נראה דהנה ידוע הוא דברי השוטרים דכהן משיח ח המדברים לעם מי האיש וכו' הירא מעבירות שבידו וגו' להיותם בשעת הסכנה ואפי' מי שיש בידו שדיבר בין ישתבח ליוצר חוזר עליה מעורכי המלחמה לזה אמרו אנשי פקודי החיל עבדיך נשאו אנשי המלחמה וכו' ולא נפקד רוצה לומר מהחשבון וממילא לא נפקד מדת היהודית דהא בהא תלייא דאם היה אחד עובר ב"מ לא היה נמלט באותו עת מלחמה ברוח מצויה אלא ודאי לא נפקד הוא עד שלא נפקד מדת אל א"כ כפרה למה והשיבו להרהור. ודוק. והביא בש"ס התוספות דמסייעא ליה להאי וזנו עיניהם