חפץ השם פו

דקאמר גברא לא אתמחי פירש להיכא דכתבם אדם אחד בג' והיינו טעמא דהתוספות לא הקשו מכאן: ודוק

שם בא"ד וממה שפירשו גבי ג' וכו' חזר בו וגו' תמיהא לי טובא וכי משכחת לה חזרה תוך כדי דיבור השמים לא אקבל דבר זה על רש"י אדון המפרשים ואפי' על שאר המפרשים ח"ו ומכ"ש. ועוד איך יכחיד רש"י ז"ל פירוש זה והוא מוכרח בש"ס ממה דקאמר תלת קמיעי לשלשה גברי דמשמע אפילו אדם אחד. ועוד ממה דקא בעי הש"ס לקמן גבי אתמחי גברא דמשמע לגבי קמיעא פשיטא ליה דאתמחי וזה פשוט. ונראה לי ליישב פירש רש"י ז"ל דקאי אאתמחי גברא והכי קאמר מעיקרא מאי אתמחי גברא וכו' ומאי אתמחי קמיעא וכו' וחזר רש"י ז"ל לתת טעם אמאי דקאמר אתמחי קמיעא וכו' מיד כל אדם דסליק מינה דהטעם הוא דאין לתלות במזל הרופא דזה גרם אלא מיד כל אדם דאינו תלוי במזל אלא בחכמה ואמאי דקאמר אתמחי גברא לכל הקמיעין בתחילת דבריו נתן עוד טעם שהרי הוחזק בג' אנשים וממילא דאי לא הוחזק אלא באדם אחד לא הוייא חזקה. וד"ה דאתמחי גברא עם ד"ה ואתמחי קמיעא הכל הוא דיבור אחד: ודוק

בא"ד וכן נראה עיקר דלא על ידי אדם זה וכו' דהא בלאו הכי מומחה וכו' זה אמרוהו ז"ל לשיטת רש"י ז"ל. וקשה לי למה לא פירשו ג"כ לדרכו של רש"י ז"ל דלעולם דווקא מיד רופא זה ואתמחי קמיעא דקאמר היינו להיכא דאבד המחאתו גברא דהיינו לשאר הקמיעים דאז נשאר קמיע זה מומח' דהלא ק"ו הוא השתא לדרכם ז"ל דאבד גברא המחאתו בלחש זה עצמו שכתבו ג' פעמים אחרים ולא הועיל אפילו הכי קמיע זה מיהא אגרת זו מומחית ולא נתאבדה המחאתו בהמחאת גברא ומכ"ש בהיכא דהומחה הקמיע שהומחה שלשה פעמים דבהכי הויא המחאתו אפילו באדם אחד וגברא לא איבד המחאתו ללחש זה אלא לשאר הקמיעים דהו מן הסתם פשיטא דישאר קמיעא בהמחאתו דלא גרע כלל כיון דלא איבד גברא המחאתו בלחש זה. וי"ל דאיפשר כה"ג דהומחו השלשה קמיעים מיד אדם זה מיקרי אתמחי גברא להני ג' לחשים ולא מיתקרי אתמחי קמיעא ולא גברא אלא בקמיע אחד לבדו. ולא מצי לשנויי דאתאביד המחאת גברא בהני לחשים עצמם הג' כפי זה מאי אתמחי קמיעא לפי' רש"י ז"ל לחש זה ואם איבד גברא המחאתו בו מאי מיחוי איכ'. לזה הוצרכו התוספות ע"ה לשנויי אתמחי גברא בהכרח מיד כל אדם: ודוק

דף ס"ב גמרא. תנו רבנן לא תצא וכו' דברי ר"מ וכו' קצת קשה לאיזה עניין מייתי הש"ס הברייתא דאין בה חידוש יותר מסברת ר' אליעזר ורבי אליעזר אין הלכה כוותיה. ונראה לי דכוונת הש"ס לחדש לנו בסברת חכמים דמתניתין דהא דקאמרי פוטרים הוא אבל אסור ולא פטור ומותר ותבוא איזו סברא מהאימוראים הכי ויסברו כן בדברי חכמים דהרבה יש פטור מותר מסברת הש"ס לזה אייתי הברייתא דמוכרח לומר פטור אבל אסור מדפליג רבי אליעזר עלייהו ואמר מותר לכתחילה. ועוד נראה דלא תי' דהאי דמחייב ר"מ חטאת וחכמים אוסרים לכתחילה דוקא באין בושם וסברי חכמים כיון שאין בושם אסור לכתחילה ופטור להיות הריח הנשאר בכובלת עיקר אע"פי שהוא פחות מהשיעור פטור קמ"לן ממתניתין דסברת רבנן אפילו דאיכא בושם אסור מדברי רבי אליעזר דקתני בד"א שיש בו בושם וכו': ודוק

תוספות ד"ה כל מצות עשה וכו' וי"ל כיון דמשוי וכו' פירוש דאי לא הוי משוי לא אמרינן דיכול לבוא לידי חיוב חטאת דיש הפרש בין בראשו דלא הוי משוי לו לידו שהוא יודע שהוא משוי מה שא"כ אם הוי בראשו משוי אמרינן שפיר אתו לידי חיוב חטאת דבידו דהכל אחד לו: ודוק

ע"ב גמרא. ולאו מילתא היא דאמר רב חסדא וכו' קצת קשה מאי ראיה מייתי מדברי רב חסדא דילמא זה לתוספת טובה לעושר וכו' מה שא"כ לגבי עניות ברביעית מיהא ליכא עונש עניות. וזה פשוט. על כן נראה לי לפרש האי דקאמר הש"ס. ולאו מילתא היא לא קאי אדברי רבא אלא דברי הש"ס דקאמר דמשא ולא משא. ולעולם דברי רבא במסקנא נינהו לא אמרן אלא דלא משא וכו' והש"ס קאמר מילתא אחריתי דמאן דמשא ולא משא לא עביד טיבותא ולאו מילתא היא דעביד הכי דהא רב חסדא וכו' וא"כ מילתא הניאותא היא דעביד בר נש כרב חסדא. והטור פסק מעיקרא דמאן דמזלזל בנט"י נעקר וכו' ומביא לידי עניות וסיים בחילוק דהולכין למלחמה וכו' ואח"כ אמר ואף על פי דשיעורם ברביעית יוסיף וכו' דאמר רב חסדא וכו' משמע מדבריו דבזה אין עונש דאחר דאמר העונש דעניות ונידוי אשמועינן לעצה טובה כמו שפירשתי. ודוק דאי פירושא דלאו מילתא הוא הא דעבד רבא חילוק דמשא וכו' אלא אע"פי דמשא ולא משא מביא עניות לאו הוה ליה למימר הטור. ועוד הוה ליה למימר דכל מאן דמזלזל בנטילת ידים ואפילו רביעית מצומצם מביא לידי עניות וכו' אלא ודאי כמו שפירשתי: וק"ל

דף ס"ג גמרא. בירית טהורה וכו' להיות דגם האנשים עושים לשוקם ושייך בהו ג"כ בירית לזה קתני לה בהדי יציאות האיש ואע"פי דלא איצטריך לאשמועינן גבי איש דילמא שליף דאינו שמן עכ"ז שמעינן ממילא דאינו משוי בין באיש בין באשה ואיידי דנקט בירית גבי איש נקט כבלים דלא שייכי כי אם באשה דדילמא שלפא: וק"ל

שם גמרא. ואם עושין כן זוכין לתורה וכו'. קשה מאי ואם עושין וכו' דהכי הוה ליה למימר וזוכים לתורה מאי ואם עושים וכו' פשיטא דביה משתעי. ועוד למה פליגנהו לשכרם. הן אמת דזה קושי בכתוב הוא דלא עבד לתורך וכו' בהדי צלח ורכב ותורך נוראות וכו' על דבר אמת וכו': ונלע"ד דהש"ס הוקשה לו זה גם כן בכתוב דפליגנהו. ולהבין כוונת הש"ס צריך להקשות דאין הפך ענוה גאות דמשכחת לה לא גאות ולא ענוה לזה דקדק הש"ס לומר דודאי לא קאי על דבר אמת וענו' צדק ארישא דצלח רכב אלא אסיפא דותורך וכו'. שוב הוקשה ליה הש"ס הוה ליה למכתב על דבר אמת וכו' אחר ותורך למה כתביה באמצע דמשמע דקאי גם כן אצלח ורכב לזה פירש הש"ס דקאי ארישא דלא הוי בגסות ושלא לשמה וקאי אסיפא דמשמעה ענוה וכו' לזה אמר הש"ס ואם עושים כן וכו' פי' מענוה ממש וגו' זוכין לתורה

אי נמי עושין כן תרוייהו דברישא אמר הש"ס יכול אפילו מגיס דעתו דקאי אחד מנייהו ואחר כך אמר ואם עושים רבים דהיינו תרוייהו בזה זוכים יותר דהיינו לתורה: וק"ל

שם גמרא. שני תלמידי חכמים המקשיבים וכו' פי' כי יש כת של תלמידי חכמים אשר לא ניחא להו כי אם אומרם והגיונם ומה שהם מחדשים ואמטו להכי כאשר יאמר זולתם דבר חידוש לא ציית ליה דלא ניחא ליה דלימא האי מילתא דלא אמר איהו. ולזה אמר הש"ס דבעינן שיהיו מקשיבים זה לזה דאז י"י שומע לקולן מדה כנגד מדה: וק"ל.