חפץ השם פד

ייחדו. ולא מפשינן פלוגתא. וקשה לי דלעולם דגם רש"י ז"ל מודה דלא בעינן ייחדו הכא ושאני התם דהוי כלי חרס דאיכא מאן דסבר בסוף פרק המצניע רבי חנינא בר כהנא דכלי חרס שניקב במוציא זית טהור לעולם ואפילו ייחדו דכן פירשו הם ז"ל ולהיות כן הוצרך רש"י לפרש בהא דרבא להיותו כלי חרס. ואיכא מאן דסבר דהוי ככלי גללים וכו' ירד במדרגה אחת מיהא מוקמינן לה בייחדו ולא תימא דההיא סברא דחוקה ביותר דמדמינן לכלי חרס לכלי גללים. דהרי הרמב"ם ז"ל הכי פסק הלכה ביד החזקא דכלי חרס דניקב במוציא זית טהור ככלי גללים. ועוד קשה לי לדברי התוספות ז"ל מי הכריחם לומר דלא מהני בהו ייחוד קאמר רב חנינא בר כהנא אי משום מאי קמ"לן דילמא דבעיא ייחוד לאפוקי מרבא ומדקאמרי דלא מהני ייחוד ולאפוקי מרבא משמע דסברי דרבא עצמו בייחדו קאמר. הן אמת דזאת הקושייא יכולין אנו לומר דהוצרכו לפרש דאפילו ייחוד לא מהני מדמדמי אותם לכלי גללים. וכלי גללים מוסכם להו דאפילו ייחוד לא מהני. והא דקאמרי התם לאפוקי מרבא לאו דוקא אלא לאפוקי מרבא דסבר אפילו בלא ייחוד לסברתם. ונראה לתרץ קושייא קמייתא דסבירא להו או מדמינן לכלי גללים או לא עבדינן בהו גרעון כלל: ודוק

בא"ד ופירש בקונטריס אם ייחדו וכו' היינו לפי דרכם דפירשו הכא דהואיל וראוי וכו' ומקבל טומאה מחדש קא אזלי לשיטתייהו. וקשה למה שפירשו הם בסבר' רש"י ז"ל דטומאה שהיתה עליהם קאמרי הני אמוראי הואיל לא קשה מידי דהיינו טעמא דהכא לא בעינן ייחדו לגבי טומאה שהיתה עליהן מה שאין כן לגבי טומאה שיקבלו מחדש בעינן ייחדו וא"כ מאי קא פריך לפירוש הקונטריס ויש לומר דהא לא חיישי התוספות לשנויי לה הכי דהא פי' רש"י ז"ל התם גבי ניקב במוציא זית טהור וז"ל ואם היתה עליו טומאה נטהר ממנה. וא"כ בלא ייחדו גם לטומאה שהיתה עליו לא מהני אע"ג דעדין מקבל רמונים: ודוק

בא"ד ואי לאו פירוש הקונטריס ניחא קשה והרי בהכרח לומר התם בייחדו מדקאמר טהור לקבל בו זתים ואי תימא דאפי' בלא ייחדו לרמונים טמא הרי לא נטהר כלל ואין לומר דפי' טהור לקבל בו וכו' דהיינו אם היתה טומאה עליו נטהר ממנה אבל אם נגעה בו טומאה אח"כ טמא דקל וחומר הוא אם מן הסת' להיותו חזי לרמונים מקבל טומאה מכל שכן שלא נטהר הכלי מטומאתו כיון דשם כלי עליו. ונראה דהוי פירוש טהור לקבל אם לא הוה חזי כי אם לזתים אין הכי נמי. ולהיותו חזי לרמונים הוה ליה כאלו כלי שלם. וא"ת ואחר האמת מה גרעון נמשך לכלי בנקיבת' במוצא זית נפקא מינה בהיכא דיחדו וגילה דעתו שאינו חפץ בו כי אם לרמונים כי אם לזתים אף להיותו נקוב אז טהור וזהו שדקד' טהור לקבל בו זתים מה שא"כ מן הסתם כיון דחזי לרמונים הוה ליה כזוג דכיון דחזו לגמוע בו דטמא בלא ייחדו. ועדיין קשה ממשנה דמסכת כלים דקתני שיעור כלי וכו' העשוי לאוכלין שיעורן בזתים והביאוה התוספות לקמן דף צ"ו בד"ה שיעורן וגו' דמשמע דבניקב כזית טהור דמאי איריא שיעורן כזית אפילו ניקב בכזית עדיין טומאתו עליו כיון דחזו לרמונים והכא ליכא לדחות כנזכר. ויש לומר דהכא נמי איכא למימר לעולם דאין הכי נמי אם ניקב בכזית טמא להיותו חזי לרמונים. וכי תימא מאי איריא בכזית. הא קמ"לן דאע"ג דייחדו לזרעים ואמר אי איפשי לעשות בו זיתים כי אם זרעים וניקב במוצא זרעים ועדיין שלל בדעתו מלהכניס בו זתים אפילו הכי טמא דחכמים שיערו דהוי כלי כל עוד שלא ניקב במוצא זית. ובהיכא דניקב במוצא זית ושלל רמונים טהור ודוקא מן הסתם: ודוק היטב

ע"ב גמרא. דרש לוי בנהרדעא כלילא שרי וגו' משמע דשרי בין דניסכא בין דרוקתא דסתם קאמר דשרי דבשלמא רב דמוקמינן לעיל דשרי ברוקתא כיון דאסר בהכרח לאוקומי הכי מה שא"כ לוי ורבה בר אבוה דדרשי סתם דודאי דהכל שרי. וגם דרב דלעיל הוה אמינא דשרי סתם אפילו דניסכא. אלא דאמרינן בהכרח דלא תיקשי דרב אדרב ואף אם תהיה כוונת רב ושמואל דשרי בהכל וקא עקר להאי מימרא דאסר וכמו שכתוב במלחמות בהא דמשחא דפרק חבית דאמר רבי שמואל הכי אמרת לן ועקיר ליה ההיא דקאמר הש"ס על כל פנים כסתמא דתלמודא קיימא לן. לזה נקוט מיהא דמוקמינן כרב אשי כיון דאשכחן לאוקומי תרווייהו הא דרוקתא הא דניסכא. ועוד טעם אחר דאמרינן דלוי שרי אפילו דניסכא דהא ללישנא דרב אשי דמוקמינן ליה בהכרח מממרת רב שמואל דמסקנת הש"ס דארוקת' אליבא דכולי עלמא שרי ולא אסרה בעולם אימורא וכפי זה ממה דקא דרשי כליל' שרי ונפקו כלילו' מנהרדעא משמע דמקודם היו אסורת. וכמאן דהני איסורי לא הוו כי אם גזירות ולא מסברא בשלמא אי אמרינן דניסכא חידוש דהוה מאן דאסר אלא אי אמרי' וכו' פשיטא דשרי. ואין לומר לאפוקי מלישנא קמא דאדחי לה הש"ס מההיא דרב שמואל וטעה בסברת רב והדור הש"ס מההיא סברא בודאי. ובזה אתי שפיר דברי התוספות ז"ל בד"ה מאן דרכה למיפק בכלילא וגו' אליבא דשמואל דשרי כלילא עכ"ל. ולכאורה דבריהם דחויין כיון דשמואל איכא רב דפליג עליה והלכתא כותיה לזה בחר הש"ס לאוקומי דכ"ע ובזה אתי שפיר כיון דבמסקנת הש"ס שרי בין דניסכא בין דארוקתא. וטעמא משום דחשה חשובה אין דרכה וכו'. ובזה הוי מסקנ' הש"ס כשמואל וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל אלא דצ"ע למה השמיטה הרא"ש ז"ל דהוא אזיל בשיטת התוספות תמי' להא דלוי ודרבה בר אבוה ויש לישב. ולא קשה ממה דקא משני פלוגתייהו דרב ושמואל רב אשי דהוא בתראה מלוי ורבה בר אבוה כמו שכתב הרמב"ן בשם ר"ח אמרינן דרב אשי כוונתו לומר דבארוקתא אליבא דכ"ע שרי כי פליגו בניסכא וממילא לוי ורבה בר אבוה דדרשי כלילא שרי בניסכא. דבארוקתא ליכא מאן דאסר ופשיטא דשרי וכמו שפי' לעיל: ודוק

תוספות ד"ה רבי נחמיה נראה לר"י דברישא מטהר ש פירוש דמדלא פליג ברישא כי אם בסיפא. משמע דמודה לזה הוצרכו לשלול זה דג"כ ברישא פליג. ומה שסידר רבי חייא פלוגתא דרבנן דאזלי בתר טבעת ולא הספיק לו אשמועינן לה ממה שהביא בסיפא דברייתא וחכ"א הכל הולך אחר המעמיד וממילא וכו' איפשר דלגלות דדוקא אחר המעמיד דהא היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה לגלו' לן סברת רבנן בביאור: ופשוט

דף ס גמרא. רבא אמר לצדדין קתני וכו' לפי סברת רבא ורב נחמן בר יצחק דקא עבדי לצדדין יכולין לומר דמתניתין ככולי עלמא אפילו כרבנן. דה"מ דאמרו רבנן לגבי טומאה אזלינן בתר המעמיד ולעולם חותם עיק' כהא דשליבותיו וה' וכו' דאע"פי שהם עיק' לא אזלי כי אם בתר המעמיד מה שא"כ לגבי אשה פשיטא דמשאוי הוא להיות חותם עיקר ואין דרכה בו חייבת אם יצאת. וזה פשוט. ומה שפירש רש"י בסמוך דלרבנן טבעת עיקר ולרבי נחמיה וכו' היינו לסברת רבי זירא דלא מפרש