חפץ השם פג

לא ירדה עליו טומאה עד אשר יעשה הענבל כאשר היה בדעתו של המקש' מעיקרא גם בגדולי' דדוקא בעינבל הוא דטמא מה שא"כ בלא עינבל אף שתלאו לתכשיט טהור. ודוק היטב ותו לא מידי

שם רש"י ד"ה נטלו ענבליהם אם נטל קודם שנטמאו וכו' ולכאורה מדברי רש"י ז"ל כאן ומדלקמן בד"ה הואיל וראוי להקישו משמע אפילו טומאה חדשה קתני נטלו ענבל טמאין מה שא"כ מדברי התו' נראה דלא הוו גרסי זה בפירוש רש"י ז"ל. ונראה לי לומר דבהכרח לומר דטומאה אחרונה ג"כ קתני ממתניתין פרק ששה ועשרים מסכת כלים וז"ל סנדל עמקי וכיס שנצית וגו' מטמאין ומטהרין וכו' אמר רבי יוסי וגו'. אבל אלו טמאין ואפילו מותרים שההדיוט יכול להחזירם. והלכה כרבי יוסי קיימא לן. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ הכא סנדל וכיס שנצית קתני דאפי' מותרות מקבלין טומאה חדשה להיות שהדיוט יכול להחזירם דדמי ממש לזוג שניטל ענבלו הוא עצמו כיס שנצית כשהוא מותר או סנדל עמקי בענין לפי זה באמת שהגירסא הנכונה שבפי' רש"י ז"ל היא ניטל הענבל קודם שנטמאו. ורבא דקפריך מהזוג והעינבל חבור סבר דלא דמי לההוא סנדל וכיס שנצי כאשר אבאר החילוק שבניהם וזה דמי לחצוצרות של חוליות שהביא הרמב"ם ז"ל פרק עשירי שאם אינו יכול לפרקה ולהחזיר' אלא אומן טמאה ואם יכול הכל וגו' טהורה. ותמה עליו הראב"ד ז"ל והשיג מההיא דסנדל וכיס שנצי' ומסוגיא דידן דהדיוט דזגין וענבלין דאדרבא אם הדיוט יכול וכו' טמא תמיד דתוספ' טומאה ומכ"ש כשהיא מחוברת. ולי נראה דלא קשה מידי דשאני כיס שנצית וסנדל עמקי להיותם נעשים כלים מבלי תוס' דבר אחר ובזה כיון דהדיוט יכול לעשות הוה ליה כלי ומקבל טומאה. מה שא"כ החצוצרות דכיון דאם הוה כל פרק מפרקיו טהור והטעם כיון שאין הפרק מצד עצמו מקבל טומאה כי אם בהתחברו ביחד עם פרקיו וחיבירו עם פרקיו לא הוי חיבור. ונ"ל שהטעם הוא. כיון דדרכו להיות הפרקים מתחברים יפה בעל ידי אומן וזה לא הוי הכי הוי ליה כאלו כל פרק באנפי נפשיה וטהור וג"כ הענבל והזוג באנפי נפשיה לא הוי כלי כי אם בעינבל. ובהיותו מבלי עינבל לא הוי כלי ואע"פי שהדיוט יכול להחזירו לא הוי הזוג כלי מצד עצמו מבלי עינבל כסנדל העמקי וכיס שנצית שפירש רבינו שמשון כשמותחים הרצועות הקבועות בו והם נסגרים מאילהן ומתהדקין ונפתחים מאיליהן. וסבר ר"י דאף עפ"י שהן מותרות טמאין כיון דהדיוט וכו'

בענין כפי זה היינו טעמא דרבא דקא פריך ממשנה דקתני חיבור. והוה ליה כנשבר כמו שפירש רש"י ז"ל. ואינו מדמה ליה לההוא דכיס שנצית. ואיפשר דמהכא מפיק לפסקיה רמב"ם דסבר דכותיה דרבא קיימא לן דהשתא מיהא הוי שבר כלי ולא אמרינן בכי האי גוונא כיון שהדיוט וכו' כנזכר לעיל. וא"כ נקטינן דגם מקבלין טומאה מכאן ולהבא קאמר רש"י והתוספות ז"ל עצמם אף לפי גירסתם ז"ל לא בהכרח אמרו שרש"י סובר דוקא טומאה ראשונה שהיתה כבר אלא משמע שר"ל וכו' ולפי משמעות זה הקשו. וכפי האמת יכולין לומר אף לפי גירסתם דלאו דוקא והוא הדין מקבל טומאה מכאן ולהבא: ודוק. דתו לא מידי

תוספות ד"ה אלא אמר רבא וכו' ועוד קשה לר"י וכו' מהני שפיר טעמא וכו'. תימא אמאי לא מפרשינן דכוונת אביי אחר האמת כך היא דיהיב טעמ' ומדמה למטה של פרקים כיון דהדיוט יכול להחזור עדיין טומאה ראשונה ורבא פליג דלא דמי מדקתני חיבור בזוג ועינבל משמע ליה דלא דמי למטה של פרקים ואף אם היה בהכרח מפירכת רבא דאין כוונת אביי הכי כמו שפירשו הם לעיל בד"ה מתיב רבא מדקאמר וכי תימא קשה לי אדרבא מי הכריחו להבין בדברי אביי הכי. ויקשה דילמא הכי קאמר אביי

נלע"ד דכפי זה דוקא באיתיה לעינבל קמן הוא דקתני נטלו ענבליהן טמאים מה שא"כ אם חלקו השותפין הזוג והעינבל. או נאבד העינבל טהורין. ומתניתין סתם קתני נטלו ענבליהן טמאים בין איתיה לעינבל בין ליתיה. ובזה אמרינן נמי לסברת רש"י ז"ל דאביי הכי הוא דסבר. וזה דייק בלשונו דקאמר כיון דהדיוט יכול להחזירה דמשמע באיתיה לעינבל. מוקי למתניתין באיתיה. ורבא לא סבר דמדמי הזוג מדקתני חיבור משמע דכשנטל הוה ליה כנשבר ולא כנפרק אי לאו טעמא דראוי להקישו על גבי חרש

דף נ"ט גמרא. הא שמעינן וכו' דתניא סנדל וכו' נראה דהא יש לדחות דאין ראיה דילמא דר"י פליג אדרב בדמאיס ופליג אדרבי חנינא דסיבה לית ליה והוכרח לטעמא בשעה שבורח מן הקרב. והש"ס לא משמע ליה הכי וק"ל

שם תוספות ד"ה ורבי יוחנן הואיל וראוי וכו' זה אינו טעם מספיק דאמרינן דכוונתו לומר דבעינן יחדו וראוי וקמ"לן דהאי מציאות דראוי מהני בהיכא דיחדו. ומה שכתבו ז"ל ועוד בה אלא הוה פליג ריב"ח ג"כ אינה ראיה דאמרינן הכי קאמר ריב"ח דבהיכא דלא יחדו בעינן עושה מעין מלאכה ראשונ' דהיינו להקישו על גבי חרס. ובהיכא דייחדו לגמוע בו מים גם כן לא גרע וטמא בודאי. ורבי יוחנן סבר דדוקא יחדו לגמוע אבל להקישו לא מהני להוריד עליו טומאה דלא מיקרי כלי בכי האי גוונא והכי נמי סברת אביי דלא אמר דראוי להקישו אלא משום דהדיוט דבה"ג אינה מלאכה גמורה לאחשביה להיותו כלי ואי בעינא גם כן למימר דריב"ח פליג בייחדו ליכא תמיה וטעמו דאין גימוע זה משוה ליה כלי ופליגי בסברא זו דאמרינן ה"מ דאמרינן דבהיכא דייחדו ליכא מאן דפליג וטמא כגון ההוא דלקבל בו זיתים מלאכה גמורה ותשמיש גמור מה שא"כ כהאי גוונא דלגמע לתינוק לא אשכחן כלי כה"ג ולא סבר לה ריב"ח למחשביה כלי בכי האי גוונא אי לאו טעמא דמלאכתו ראשונה שנעשה בשבילה. ולזה הוצרכו לומר עוד הכרח ועוד דבייחדו לכך אפילו לא היה לו עינבל לעולם. וגם הכרח זה יש לדחות דאין הכי נמי אם מעיקרא ייחדו דטמא. וחידוש קמל"ן דלא תימא דהוי כשבר כלי וכו' ואפ"ה כיון דייחדו טמא. לזה הוצרכו הם ז"ל לומר עוד הכרח מאי פריך מר"י וכו' פירוש והכא בהכרח דלא ייחדו. דאם ייחדו אפילו במדרסות וכו' והכא ליכא לדחות מידי: ודוק

בא"ד ולקמן בסוף פ' המצניע וכו' ופירש בקונטריס אם ייחדו וכו'. קשה דבהכרח רש"י ז"ל לפרש הכי כיון דרבא לא סבר לה כרבי יוחנן דראוי לגמוע. ונתן טעמא דראוי להקיש שמע מינה דלית ליה האי סברא בלא ייחדו דטמא אי לאו טעמא דראוי להקישו ובהכרח לאקומי ההיא דרבא דקאמ' דעדיין כלי לקבל בו רמונים בייחדו. וי"ל דסבירא להו להתוספות ז"ל דההיא דרבא דלכולי עלמא היא כיון שהביאה הש"ס מוסכמת. ופלוגתייהו דהכ' ריב"ח ור"י היא אי אמרינן עמוד ונעש' מלאכתינו בטמא מת אי לאו. וכמו שפירשו התוספות ז"ל לקמיה. ולמ"ד נמי הואיל וכו' דלא בעינן יחוד בעלמא. וכו' דלא פליגי הני אמוראי בהא נמי. דאין הכי נמי בהיכא דליכא למימר עמו' ונעשה מלאכתנו וחזי למילתא אחריתי שלא מעין מלאכתו ראשונה מודים כ"ע דטמא כיון דחזי למדי כלי מיתקרי אפילו לא