חפץ השם פב

וכמו שכתבו התוספות בד"ה הא דעבד ליה וכו' דאיכא קצ' קפידא לסבר' שמואל. ואידך פליג עליה בכבול ובפאה נכרית לחצר כאשר רש"י פי' שם דלא איפליגו בסיפא אימוראי ומודים כולי עלמא דכיפה כצמר והראייה ג"כ מדקתני לה בהדי פאה נכרית דמאי שייכות יש לכבלא דעבדא בהדי פאה אלא ודאי דכ"ע כיפה כצמר ומ"ד כיפה וכו' ה"ה כבלא. ואיכא ביניהו אי אמרינן כיפה הוא דאע"ג דאסור לרה"ר שרי בחצר משום שלא תתגנה על בעלה מה שא"כ בעבדא דאיסורא לא אמרינן דשרי לחצר ומ"ד דעבדא התירו לחצר ולא אסרו כי אם לרה"ר כ"ש לצמר דשרי לחצר כדי שלא תתגנה על בעלה ובהאי סברא שכתבו התוספות דלעשות קורת רוח לרבו בהא נסתפקו אמוראי ואיפליגו ולזה אמרו התוספות דהא משמע הכא וכו' דלמ"ד דעבדה אבל כיפה שרי אפי' לרה"ר. הן אמת דלרש"י ז"ל יפרש דהכא דקאמר רבי ינאי האי דיוקא אבל כיפה דצמר שפיר דמי הוא לדיוקא דרישא. ואחר האמת דקתני בסיפא יוצאים בכבול לחצר אמרינן דוקא לחצר ופלוגתייהו דהני אימוראי ברישא. ואיכא בינייהו כבלא דעבדא לחצר כאשר פירשתי והתוספות לא משמע להו האי שנוייא וליכא למימר דטעמא דרש"י ז"ל דהא דקאמר ר' ינאי אבל כיפה דצמר שפיר דמי לאו דוקא. וטעמו כיון דאיכא פלוגתא דתנאי לא קתני לה תנא דידן ונסתפק בה דעל כל פנים תיקשי למאי נפקא מינה ובמאי קמיפלגי דעכ"פ סוף סוף הלכה כת"ק דברייתא: ודוחק

דף נח גמרא. הא דעבד ליה רביה וגו' הרי"ף ז"ל השמיטה מההלכות. ותמה עליו הר"ן

ולעד"ן אינו תימה דהא כבר פסק הרי"ף ז"ל כרב בר פלוגתיה דשמואל דכיפה דצמר תנן היפך שמואל ושינוייא דהכא דעבי' הש"ס הא דעביד ליה רבי' וכו' ומתני' דעבד איהו לנפשיה הוא לשמואל דכבלא דעבדא תנן דלית הילכתא כותיה וליכא למיקם אשינוייא דא ומהאי טעמא השמיטה הרב ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל לא עבד חילוק זה כי אם חילוק של טיט ושל מתכת יע"ש

ואע"ג דכפי הסברא יש חילוק כדמשמע מהש"ס עכ"ז סבירא להו והוא נכון כיון דחותם אחד הוא אי גזרינן עליו שלא יצא בו דעבד איהו לנפשיה היאך נתיר לעבד ליה רביה ומי יודע לחלק חילוק בזה בלתי מורגש אלא ודאי דשוינן לדינייהו. ומה שאסור אסור בתרוייהו. ומה שמותר מותר הוא בתרוייהו. והא דקאמר הש"ס לקמן הא והא דעביד ליה רביה הכל אחד וה"ה דעביד איהו לנפשיה ומתניתין דקתני יוצא בחוט שבצוארו דליכא למיחש דילמא פסיק ליה וכו' כמו שכתבו התוספות בד"ה במה אוקימתא וכו' ודילמא נפיל ואתי לאתויי כטיט ושברשותו אסיר. דילמא מקפל טליתו על כתפיו וטעמא דנקט אידי ואידי דעבד לי' רבי' חידוש לאשמועינן חותם שבכסותו דאסי' אע"ג דלא חיישינן לקפל משום אימתא דרביה אפי' הכי גזרינן דילמא מפס' ומירתת ומקפל ולא חש הש"ס למיטעי אבל דעבד איהו לנפשיה אסיר אפילו של טיט בצוארו דהא כבר אמרי' לעיל תניא כוותיה דרבי אבהו הפך שמואל וההיא אוקמתא אינה כי אם לסברת שמואל: ודוק

רש"י ז"ל ד"ה אידי ואידי וגו' התם הוא דאיכא לאוקומ' בסתם חותמות וכו' נראה לי ראייה ברורה דודאי סתם חותמות של טיט מדקאמ' הש"ס הכי נמי מיסתברא מדקתני זה וזה וגו' דמאי ראיה אימ' תרווייהו מתניתין בשל מתכת. אי אמרת בשלמ' דסתמא של טיט הכא דבעי לאוקומה בשל מתכת אמר הש"ס הכא נמי מיסתברא דהאי חותם לאו בסתם חותם דקתני בההיא ברייתא אלא אי אמרת וגו' מאי ראיה: וק"ל

תוספות ד"ה לא תצא בהמה וגו' ולא קאמר דילמא מפסיק דומיא דחות' הנה לא ירדתי לכוונת דברי התוספות ז"ל. לכאורה דאם הש"ס בעצמו פירוש דמחזי כמאן דאזיל לחינגא מה מבקשים עוד לטעמים. ואם לטעם הש"ס דפירש דמחזי וכו' כבר נתנו הם טעם דף נ"ד ע"ב ד"ה משום דמחזי וכו' משום דאריג הוא וכל דבר אריג לא גזרו בו וא"כ למה אסור זוג שבכסותו בהכרח אמר הש"ס משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא

ונלע"ד דקאי אחותם והכי קאמר דחותם טעמא דאסיר הוא משום דמיחזי וכו' גזור ביה רבנן והיינו טעמא שפירשו הם ז"ל פירושם ברישא דברייתא לא תצא וגו' דקאי אחותם ואזוג. ואתי מדוייק דבריהם שפירשו וז"ל דהא לעיל מפרש הזוג אסיר דמחזי וכו'. וקשה למה הוצרכו לומר מלת דזוג בהא עסקינן ובמה שפירש' דקאי אחותם שפיר דמביא ראיי' דטעמא דחותם הוא משום דמיחזי דאזיל לחנגא דאם טעמא דחותם הוא דילמא נפל מי הכריחם להש"ס לומר דמחזי ולהוליד טעמא אחרינא ופליג לאיסורא דמתניתין דתרי טעמא לימא דומייא דחותם דאיסורא הוא דילמא פסיק אי תימא דאיסורא דחותם הוא דילמא נפיל. וכי תימא שבכסותו למה יהיה אסור מטעם דילמא נפיל והא כל שהוא אריג לא גזרו. הא לא קשייא מדי דהוה חותם שבכסות העבד דאמרינן דאסיר אעפ"י שהוא אריג. והטעם כמו שכתבו התוס' לקמן בד"ה הב"ע דמח' וכו' דדוקא בזוג שבכסות הבגד שאין שום בגד שלא יהיה ראוי וכו' ולא הטריכוהו רבנן וכו' הכא נמי גבי בהמה ל"ש חותם וזוג גבי דידה והטריחוהו רבנן וא"כ יהיה טעם המשנה אחד דילמא פסיק וכו' ומדשבק טעמא דדילמא פסיק ועביד טעמא אחרינא דמחזי שמע מינה דכוליה מתניתא טעמא למחזי בין חותם בין זוג ותו לא מידי בכוונת דברי התוספות ז"ל: ודוק

ע"ב גמרא. ורמינהו העושה זגין למכתשת וכו' קשה מאי קא פריך כיון דבהכרח להקשות רישא לסיפא דקתני נטלו ענבליהם עדיין טומאתם עליהם. ובהכרח לאוקומי רישא דטהורין הוא שלא נגמרה מלאכתן כמסקנ' רבא אם כן לעולם אפילו אין להם ענבל טמא' וטעמם הוא משום דבדעתו דלא הוי גמר מלאכה כי אם אחרי עשות לו זג ואין הכי נמי אם בתחילת עשותו היה בדעתו דזה גמר מלאכתו היה טמא. וקשה ג"כ לפי זה מי הכריחו לש"ס לעשות חילוק דקטן וגדול. ואין לומר דזהו שנוייא דקטן וגדול. דקטון כיון דלקלא עביד ליה משכחת לה שלא נגמרה מלאכתו בלא ענבל וכו' ולפי זה אמרינן אה"נ אם חשב עליו דזהו גמר מלאכתו אף לתינוק בלא ענבל טמא דטעם הדבר בגמר מלאכה דוקא וזה אינו דהש"ס לא תלי טעמא כי אם בין קטון לגדול וכפי זה קטון וגדול שוים הם. ואין הפרש כלל דהוא הדין גדול אם חשב על הזוג דלא הוי גמר מלאכה כי אם בעשות לה עינבל טהור כל עוד שלא עשה לו עינבל ושוים גדולים וקטנים. ועוד קשה הגע עצמך שחשב עליו לעשות לו עינבל ולא עשה למה לא יטמא בטלייתו לבגד שכל הכלים יורדים לטומאתם במחשבה מידי דהוה של דלת ועשאו לבהמה על כן נראה שכוונת הש"ס היא דבקטון אע"ג דעשאו בלא עינבל ותלאו טהור כיון דלקטנים לא עבדי ליה כי אם לקלא כל עוד דליכא קלא טהור ובגדול אף אם עשאו לעשות בו עינבל ותלאו עינבל טמא דירדה עליו טומאה בתלוייה דמה שאם כ לתינוק דאין דרכם של בני אדם לעשות כי אם בעינבל