חפץ השם פא

הוא דוקא לרישא. וכל מי שיש בידו ספק לעשות אף דאיכא רישא צריך לעשות וביה מישתעי קרא אוטם אזנו וכו': ודוק

שם גמרא. ואע"ג דלא מקבלי לוכחינהו. פירו' כיון דאשכחן דעונש התוכחת חמור כל כך עד דחזר בו ה' מהטובה. לזה אע"ג דלא מקבלי לוכח לון אע"ג דודאי לא מקבלי. והכא במאי עסקינן באיסור דאורייתא המבואר בתורה כהא דאייתי מינה ראיה דהיינו עע"ז בזה הוא דאמר ליה הוכח לון אע"ג וכו'. מה שא"כ באיסור שאינו מבואר בתורה להיותו בלתי ידוע בזה לכשידע בודאי שלא יקבלו הנח ליהו מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין. ולפירוש התוספות לא ניחא ליהו למימר דלהיו' חמו' כל כך יוכיח אף ידע דלא מקבלי וכו' ולדבריה' קשה מהראייה דמיי' דוהתיות תיו דהתם ע"ז הוה ובה"ג מודים כולי עלמא דלא אמרינן מוטב שיהיו וכו'. ומצי רבי סימון למדחייה ולימא דגם בספק כהאי גוונא אינו מחוייב להוכיח דאמרינן נמי מוטב שיהיו שוגגים ושאני התם דאפי' ידע בודאי דלא מקבלו מינייהו חייב להוכיחם להיות האיסור ידוע ומבואר. והנה גם התוס' חששו לשמא תאמר דתמיד אמרינן הנח להו לישראל וכו' ושללו זה ג"כ במה שאמרו כדאמרינן בהמביא דהתם עסקינן באיסר שאינו מבואר כההיא דתוספות ערב יו"הכ דכתיב מערב וכו': וק"ל. במה אשה יוצאה פרק ששי

דף נ"ז גמרא. בעא מינה רב כהנא מרב תיכי חילילתא מאי נראה דוחק דבעי בדין חציצה דאין זה מקומה

ונראה דודאי לענין דין חציצה פשיטא ליה דבהיכא דלא מהדק דלא חייץ כמו שאמר רש"י לקמיה לדרכו דהא לאו חוצץ הוא ומאי חוצץ איכא למימר ולא גרע משל שער דמודים רבנן לר"י אלא דבעי אי הוי בכלל הגזירה אי איכא מאן דקפיד להסירם אע"ג דלא חייצי. ופשיטא ליה דבאריג לא גזרו אפילו קפדי עלייהו להסיר' ואפילו מטנפי וכמסקנת הש"ס להאי לישנא וללישנא דאחוותי פשיט בהיכא דלאו מטנפי לא קפדי ושרי ולא חיילה עלייהו גזירה ובהיכא דמקפידי כגון בהיכא דמטנפי גזרינן זהו מה שנלע"ד בפי' הש"ס ואתי מדוייק דקאמר אריג לא גזיר דמפשיט ליה הגזירה דלא גזור דבעיקר הדין ליכא ספיקא אלא דמה אעשה דמדברי רבותי לא משמע הכי: וק"ל

רש"י ד"ה הא נמי אריג הוא וכו'. ורבותי מפרשי' וכו'. היכי אמרינן הכא וכו'. ונראה ליישב דעת רבותינו ז"ל דבהא פליגי הני אמוראי בההוא חוצץ דהתם אי דק בלישניה או לא דק וכל מידי דקפיד עליה חוצץ ואסיר. אלא דאין סברא לומר דפליגי בדין חציצה עצמה מכמה טעמי: ופשוט

תוספות ד"ה השתא רך על גבי קשה חוצץ וכו'. וקשה דלמא וכו' ואומר ר"י וכו' עכ"ל

ולענ"ד נראה לתרץ באופן אחר. והוא דאי תימא דרב הונא אתא לרבותא פשיטא בלאו דברי רב הונא ידענא דרך על גבי קשה חוצץ במכל שכן מרצועות שבראשי הבנות ממה נפשך אי אמרינן דרצועות הוי רך על גבי קשה. מאי שנא חוטין מרצועות. ואי אמרינן דרצואות קשה על גבי קשה מכל שכן רך על גבי קשה דהיינו צמר בראשי הבנות. דמה שהכריחו התוס' בדיבור הסמוך דרך על גבי קשה לא חייץ דקשה על גבי קשה הוא אחר האמת דמתניתין מיתוקמא בראשי הבנות והתיר רבי יהודה בחוטי צמר דהיינו רך על גבי קשה ואוסר בחוטי פשתן דהוי קשה על גבי קשה שפיר מה שאין כן בס"ד דמוקמינן מתניתין בעל הבשר דוקא

אי נמי נראה לי דפשיטא דלא בעינן רבותא כרב הונא דהא אי מוקמינן למתנית' על גבי בשר ואפילו הכי סבר רבי יהודה ע"ה דצמר לא חייץ אע"ג דהוי רך על גבי רך שהוא הבשר ואז הוי מכל שכן שקשה על גבי רך דלא חייץ לסברת רבי יהודה. ואם כן תיקשה לרבי יהודה למה אסר פשתן דהוי קשה על גבי רך דהוי מכל שכן מצמר על גבי בשר אלא ודאי דמתניתין בכל מקום מיירי: ודוק היטיב

תוספות ד"ה השתא קשה על קשה וכו' וחוטי שער וכו' לכולי עלמא אין חוצצין וכו' אע"פי וכו' עכ"ל. פירוש דהוקשה ליהו דרבנן בהכרח דפליגי ולא סברי דרך על גבי קשה לא חייץ כקשה על גבי קשה דהא אסרי צמר על ראשי הבנות ומתירין שער דהוי קשה על גבי קשה דחייץ טפי רך על גבי קשה. לזה הוצרכו להוסיף דברים אלו וכוונתם דאין ראיה מהשער כלל ולאו מטעם דקשה על גבי קשה לא חייץ כרך על גבי קשה הוא דאי מטעם זה קשה הרי אליבא דכ"ע חוטי פשתן לכולי עלמא חוצצין אלא ודאי רך ע"ג קשה לא חייץ כקשה על גבי קשה וחוטי שער גריעי יותר ולא חייצי אפילו כרך על גבי קשה ודוק

ע"ב גמרא. כי היכי דמודיתו לי וכו' ולדרך זה לא קשה בדברי תנא קמא דקתני חוטי פשתן מיבעי ולמה הוצרכו למתקני חוטי פשתן אלא לשלו' דלא דמו צמר לחוטי שער אלא לחוטי פשתן: וק"ל

שם גמרא מצי אי לימא ר"י וכו' קשה דילמא לעולם רבנן והוא הדין חוטי צמר. והא דתני שער חידוש לשל חבירתה אף על גב דמאיס וי"ל דלא יס"ד למימר הוא הדין של צמר דהא קתני ברישא דחייץ ואסיר ולא בחוטי צמר אלא בחוטי שער: ופשוט. שם גמרא אלא רבנן. קשה אמאי לא מותיב מהאי מתניתין לרב יוסף ואחר האמת תיקשי ליה. ויש לומר דסבר שמואל דרבינו הקדוש סבר כר"י בשער כאשר סבר נמי שמואל דהלכה כר"י בשער. והש"ס לא סבר למיעבד סברא תליתאה וכי תימ' אחר האמת שמואל כיון דמתניתין פסקה כר"י למה הוצרך הוא למימר הלכה. וי"ל משו' דאיכא מחלוקת בתר האי סתמא ויטעה הטועה למימר דלא למיק' אהאי סתמא קמ קמ"לן הלכה כר"י גבי ההיא פלוגת דמקוואות דתיטעי מינה. ובדרך זה אתי שפיר דברי הש"ס דקאמר מתניתין נמי דייקא דהא לכאורה הדבר מבואר בהדייא: וק"ל

שם גמרא. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהוד' קצת קשה לפי גרסת מורינו הרב הגדול הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל דגרסי אמר ר"י אמר רב יהודה אמר שמואל מודים חכמים לרבי יהודה. מי הכריחם לזה לשבש גירס' התלמוד דקא פריך אביי הלכה מכלל דפליגי דמשמע דרב יהודה הלכה אמר ואם להיות המסקנא כן מהש"ס דמודים לפי זה הוה ליהו למיפסק מימרא משם אומרה דהיינו רב נחמן דאמר מודים דבכל הש"ס פליג אביי למימרא דרב יוסף על הרוב והוא הוא דאמר משמיה דרב יהודה הלכה: ויש לישב

תוספות ד"ה אין בכבלא דעבדא וכו'. ולקמן דפירש רש"י וכו' דהא משמע הכא וכו' צריך לדקדק מהו לישנא דקאמרי דהא משמע וכו' דפשיטא דלמד דעבדא אבל כיפה דצמר שפיר דמי לרשות הרבים דאי לא תימא הכי מאי בינייהו. וי"ל דאי לאו דברי רבי ינאי הוה אמינא דשוים הם מ"ד דעבדא ה"ה כיפה אסור כדקתני בסיפא