חפץ השם פ

מצינן למימר דוקא בה"ג שרי ודייקינן שאר נטירותא יתירתא אסיר ומפשיטינן לבעייא ממתני'. וי"ל דאין הכי נמי אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת דהלובדקי' אורחייהו ג"כ באפסר מהברייתא דהיתירא את האפס' מפשיטינן לבעיין בגוונא דקאמינ' לעיל דנטירותא יתירתא אסי' והיינו טעמא נמי דאייתי הש"ס התוספתא ודוק היטב

דף נב גמרא. חמור שעסקיו רעים וכו' קשה לפי זה אפי' לסברת רב דאסר נטירותא יתירתא שרי בכה"ג דנטירותא בהכי כהא דפרה מורדת לקמיה. וי"ל דהאי חמור לא הוה בעי נטירותא יותר מאפסר אלא דהוה כ"כ זריז ומהיר בהליכתה ורץ כצבי דאפילו לפעמים ירצו הבעלים לעכב ההליכה לסיב' נודעה להם כה"ג אין מעצור לרוחו מרוב זריזות ההליכה ועל הרוב כ"ע ניחא ליהו בהכי ולא חיישי לפעם ביובל והכא קרי ליה עסקיו רעים להוציא מלב החכ' להודיע ליה דלא ניחא ליה בהכי: ודוק

שם גמרא. או דלמא זימנין וכו' ואתי לאתויי וכו' ק"ק כיון דלזימנין נפיל תיפוק ליה דלא הוי נטירותא בה"ג והוי משאוי. וזה פשוט. וקושיא גדולה מזו ראיתי לרש"י ז"ל שפירש בד"ה יוצאה באפסר וכו' אבל בקשירה בעלמא דילמא משלפ' וכו' ואתי לאתויי ד"א בר"ה עכ"ל. וקשה טובא דמשמע אע"ג דיכולה להשליך החבל כמאן דליתיה שרי אי לאו מטעם דילמא אתי לאתויי ומ"ש מנאקה באפסר דלא תיבעי ליה בהש"ס דלעיל. וי"ל דהעז מנטרא בלאו הכי ולא בעייא נטירותא וקמ"ל תנא דבי מנשייא אע"ג דהוויא נטירותא יתירתא דלא בעי אפ"ה שרי כי כן דרך לעשות כן לעזי' דרכה בכך כשמוליכין אותה ואף שמנתקת את האפס' מקרניה מחזירי' אותה לה ועומדת עד שמחזירין אותו בקרניה ואינה בורחת ואם כן לפי זה בהכר' דאין לאסור כי אם מטע' דילמא אתי לאתויי: ודוק

שם גמרא. סמי הא מקמי הא וכו' וקשה מי הכריחו לומר סמי. ולימא תרי אמוראי ואליבא דשמואל מלומר סמי. וכי תימא דלא מצי למימר הכי דאי הוה משני תרי אמוראי. א"כ תסתיים ליתא. מאי חזית דתימא שמואל וכמ"ד זיל לאידך גיסא ותסתיים בהיפך זה אינו דהלא כותיה דתלמודא הוא מההיא דאיתמר רב חייא בר אשי וכו' וא"כ אף אי הוה אמר תרי אמוראי כיון דאיתמר בהדייא ליכא להקשות מידי. ועוד קשה מעיקרא רב יוסף למה הוצרך לההיא דשמואל דהלכה כחנניה ולימא תסתיים. וכבר אמרה רב חייא מבוארת כאשר ידוע לרב יוסף ג"כ. וי"ל דהא דקאמר סמי הא וכו' היינו דלא לאוקומי דשמואל הוא דאסר בין לנוי בין לשמור מקמי ההיא דאמר שמואל הלכה כחנני' ואין הכי נמי דהכי הוא תרי אמוראי אליבא דשמואל ומעיקרא סבר רב יוסף להוכיח מההיא דאמר הלכה כחנניה דאיפשר דלא ידע ההיא דמחליפין וכאשר הקשה לו אביי מאי חזית הוכרח לאתויי ההיא דרב חייא דשמואל שרי לשמור ודוק

ע"ב גמרא. סבר לה כרבי יהודה דאמר מעשה לתקן לאו מעשה הוא וכו' פירוש לאו דרבי יהודה פליג אהא דתנן כל הכלים יורדין לטומאתן וכו' דהא פירש רש"י ז"ל דההיא דכל הכלים בד"ה ואין עולים מטומאתן וכו' עד שיתן בו איזמל דהוי שינוי מעשה אז עולה הטומאה ממנו עכ"ל. ולפי פירושו ז"ל אי איפשר לומר דרבי יהודה פליג אהא דמשנה ערוכה היא דסובר ר' יהודה כה"ג דטהורה דתנן במס' כלים פרק כו' משנה ט' וז"ל עור שהוא טמא מדרס. וחישב עליו לרצועות ולסנדלים כיון שנתן בו את האיזמל טהור דברי רבי יהודה וחכמים אומרים עד שימעטנו פחות מחמש טפחים וכו' עכ"ל. הרי לך בפירוש דגם רבי יהודה מודה בה"ג. וא"כ לכאורה תיקשה למה הוצרך הש"ס לומר סבר כרבי יהודה דמשמע בהיפך מתנא דכל הכלים שהביא הש"ס. וי"ל דהכי קאמר הש"ס דלהיות סברא זאת דכיון דלתקן לאו מעשה הוא לא אשכחן ליה דנאמר בפירוש כי אם בדברי רבי יהודה לזה אמר הש"ס סבר לה כאותו חילוק דרבי יהודה. ואין הכי נמי דמודים בו תנא דכל הכלים וההפרש הכא גבי שטיח משו' דעוקרו מהיות כלי עד אחר תקוניה לסנדלי' והיה לו שעת היתר והא דקאמר רבי יהודה דלתקן לאו מעשה הוא בהיכא דעדיין עביד מעין מלאכתו כהא דרתיכן. הן אמת אי לאו דברי רש"י ז"ל דאוקי לההיא דכל הכלים בשטיח לא היינו צריכין לכל זה אלא דרש"י קושטא דמילתא קאמר וכן הוא אחר האמת אלא דמצא ר' יהודה מבואר מה שא"כ האי תנא דקתני סתם דיכול לדחות סתם קאמר: ודוק

דף נג גמרא. שבקיה כרבי סברי ליה ואחר המסקנא אמרינן דרביה משני לה כיון דאיפשר דנפיל ממילא. ואין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי אלא דתלה הדבר ברביה לתוספת טובה: וק"ל

ע"ב גמרא. ולבהמה מי גזרינן פי' להיות שינוי מאד' לבהמה דאע"ג דגזרינן באדם שאני דחביב עליה גופיה מה שא"כ בהמה דלא אתו למיחל שבת עליה. ועדיין יש להקשות אין הכי נמי. ואי מההוא דהתירו לקרות לה מחוץ לתחום היינו משום פסידא שלא תלך לה לזה דקדק רש"י במקום פסידא כהאי גוונא דאיפשר דאין הכי נמי בהיכא דליכא פסידא אסיר ואין הכי נמי דגזרינן וק"ל

שם גמרא. אמר עולא וכו' אדם נרא' כמקר וכו' קשה מאי קא משני אדם נראה כמקר דמשמע אי לאו דנראה כמקר הוה אסיר וזה אי איפש' הגע עצמך דעסקינן בהיכ' דליכא סכנ' סוף סוף הוי חולי שאין בו סכנה דכיון שהוא חולי כלל כל הגוף. כתבו הרמב"ם והרא"ש ז"ל והובא בבית יוסף ס' שכ"ח דבחולי שאין בו סכנה והוא חולי הכולל כל הגוף שרי בין שבות האמירה לגוי בין שבות הנעשה ע"י ישראל והכא הגע עצמך אין בו סכנה שרי בלאו מחזי כמקר. וי"ל דהא כיון דהאי חולי יכול לעמוד בו ולהלך בו הוי ככאב בעלמא ואסיר אי לאו טעמא דמקר וכן נמי כתב הר"ן דאי הוה בכי האי גוונא אסיר לחלל עליו שבת ע"ש בב"י וק"ל

דף נה גמרא. לא סבר לה מר אוטם אזנו וכו' אמ' ליה וכו' דכתיב בית דוד וכו' קשה אדרבא כד דייקית שפיר אחר דכתיב בית דוד וכו' תתאמת קושיית רב יהודה דהלא הכא קאמר גם הוא יקרא ולא יענה משמע שאינו נענה בתפילתו. ומההיא משמע הקרבת הנזק דקאמר פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה דעניש ליה מה שאין כן הכא משמע דתפילתו אינה מתקבלת לתת לו שאלתו ועונש ליכא. ומוכרח לתרץ דהכא במאי עסקינן דאיכא רישא אפי' הכי יתפס במצור ואם לא גם הוא יקרא ולא יענה ורישא עצמה אם יאטם אזנו אז תצא כאש וכו' והיינו טעמא דהקשה רב יהודה דאפש' דידע חילוק זה וקאמר ליה לא סבר לה מר ונראה דשמואל סבר יקרא ולא יענה לכשתצ' אש ובערה לית ליה אסוותא דאף שיצעק לא יענה ולפי מה שכתבו התוספו' ז"ל גבי ההוא עובדא דחזא עליונים למטה ותחתונים למעלה ואמרו התם דעליונים היינו שמואל ותחתונים היינו רב יהודה כתבו הם ז"ל משום וכו' דנענש על ההיא עובדא דההיא איתתא דקא צווחא קמיה וכו' בענין הרי לך ראיה דבהכר' לפירושינו דעל כל פני' מחוייב להתטפל ובאמת דהעונש דובערה וכו'