חפץ השם עז

אפי' בלי פי' ר"י לא מצי הש"ס להביא ההיא פלוגתא אהא דרב ושמואל דהא אפי' רבנן שרו בכה"ג כמו שכתבו בסמוך. ודו"ק

שם בא"ד ומותיב מהטומן וכו' ובסתם פירש דקשה לפירושם מאי פריך התם דילמא בדצה ושלפה. דלרש"י ז"ל בה"ג אפילו דצה ושלפה איכא מזיז העפר. ופשוט

דף מ"ד גמרא אין ניאותין וכו' ת"ר וכו' פשטא דתלמודא נראה מדאייתי עלה הברייתא סתם דמתניתין ר"י והיינו נמי דדייק התוספות ע"ה לעיל בד"ה ואין נאותין וז"ל איכא לאוקומי כר"ש נראה דמן הסת' ר"י ואיכא לאוקומה כר"ש אלא דקשה מנא ליה להש"ס לאוקומה כר"י ויכולין לומר נמי בכוונת הש"ס דמייתי הברייתא לאוקומה כר"ש דלא פליג ר"ש אלא במותר השמן דממילא אחר שכבה וגם כן לר"י פשיטא אפי' מותר ומכ"ש המטפטף וק"ל

שם גמרא מטלטלין נר חדש וכו' קשה למה ליה למיתני רישא דמטלטלין ליתני אין מטלטלין נר ישן וסגי. וי"ל איפשר דהייתי אומר ביחדו הוא דבר שמלאכתו לאיסור ומוקצה אי נמי לאשמועינן חדש ממש דוקא כמו שדייק רש"י ז"ל שלא דלק בו מעולם. דאי מסיפא הוה אמינא ישן הוא דאסר. אבל אם הדליק בו מועט שלא נתיישן שרי דעדיין לא מאיס כל כך קמ"לן רישא דוקא ולא תיקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דהוה ליה כישן פי' מטלטל חדש ממש. ואם הדליק בו נעשה כישן ואסיר כי כן דרך התנא לדייק דבריו בדרך נעשה. והוצרך למיתני ישן ולהבין דבריו בדרך נעשה. לאשמועינן דבנר של חרס המתישן ונמאס תכף ומיד ולא בשל מתכת דלא שייך בו ישן: ודוק

שם גמרא כבתה מותר וכו' נקטה משום סיפא לדיוקי אבל כוס ועששית דמסקנת הש"ס דר"ש היא. ולסברת עולא דמוקי לה כר"י מיותרת האי חלוקה דאי כבר אסור לטלטלו היינו ר"מ. וקשה לי על הרא"ש שנראה דסובר דהאי חלוקה צריכה לגופה דהוא לא סיים בבריית' חלוקת אבל כוס ועששי' ומשמע נמי דסבר במסקנא כעולא. ואמטו להכי סבל דוחקא דיתורא הן אמת שלהיות אין הלכה כר"ש לא האריך לאתויי כל הברייתא ודוחק הוא דע"כ הוא משלים לסברתיה דר"ש. אי נמי לאפוקי מדר"א בר"ש דסבר הכבה לזה קתני דוקא כבתה דוקא לגמרי: וק"ל

כאן שייך ד"ה כבתה נשמט מט"ה

שם גמרא. אמר אביי ר"א ב"ר שמעון סבר לה כר"ש בחדא וכו'. קצת קשה אמאי לא קאמר נמי דפליג אדאבוה דשמן המטפטף. דר"ש סבר בעוד הנר דולק אסיר ואיהו סבר אפילו בעוד הנר דולק שרי. ואת"ל דבכלל כבתה אין דקאמר אביי הוי נמי שמן המטפטף קשה לדברי אביי דילמא לסברת ר"ש שמן המטפטף שרי בנר הכבה ומדקאמר רבה אין ואמרינן דקאי נמי לשמן המטפטף משמע דאסר ר"ש שמן המטפטף בנר הכבה ומנא ליה לאביי. ויש ליישב בדוחק

שם גמרא. אלא אי איתמר וכו' ומימרת רבי זירא ח"ו אינה מוטעת והוי שיעורה הכי לפי המסקנ' פמוט משכחת לה דגם לדברי האוסר מותר ולדברי המתיר אסור וטעם דלא נקיט אפילו דפשיטא ליה דלא נטעי דמשנה היא: ופשוט

תוספות ד"ה לדברי המתיר וכו'. ומסיק דאפי' דשל מתכות שללו דלא למימר דהאי לדברי הכל דמשמע גם ר"מ הוא מטעם ר"ש דהא אפי' ר"ש דשרי במוקצה מחמת מיאוס ואיסור שרי בכי האי גוונא. ומכ"ש ר"מ ממילא דאסיר. דהיינו מטעם פמוט גדול לזה כתבו ומסיק וכחם הוא. והכא נמי אמרינן בפרק קמא דחולין והוא נמי כח הש"ס ממילא: ודוק

ע"ב תוספות ד"ה ומה נר דלהכי עבידא וכו'. וקשה לר"י למאי דמסיק וכו' נראה דלא קשה מידי דאשמועינן אפילו לא יחדו אסיר בהדליקו דה"מ דאמרינן לאשמועינן יחדו בהיכא דלא הדליק אסיר ומכ"ש בהדליק אבל בה"ג דנר של מתכת כיון דהדליק אשמועינן אפילו לא יחדו והדליק בשבת דגם זה חידוש ביחדו והדליק בחול

אי נמי והוא דרש"י לא יכחיש את המוחש. דבנר של חרס כי דליק ביה הוי יחדו ממש כיון דתו לא חזי בענין באומרך אבל לא ישן כאילו נאמר שם יחדו והדליק דיחוד הוי ממילא. לזה שפיר דייקינן דבעינן תרתי ולמה הוצרך לתרתי אם הוה די ביחדו אם לא שתאמר דיחדו לחוד לא אסר מה שא"כ בנר של מתכת דמשכחת לה הדליק ולא יחדו לא דייקינן דאמרינן הכא במאי עסקינן דלא יחדו ודליק בלא יחדו. דהא נר של מתכת חזי לתשמיש אפי' אחר הדלקה. ודוק

תוספות ד"ה יש עליה מעות. ע"כ במניח. דבשכח תנן פרק נוטל מנער וכו'. פירוש וא"כ לא אסר לטלטל המטה כיון דיכול לנער מה שעליה ויעשו בה צרכיו. ולא דמי למה שכתבו התוספות לקמן בד"ה הא אין עליה מעות דמוקי לואין גוררין בטלטול גמור. דשאני ההיא דאין גוררין הכי דייק התנא אין גוררין אותה בזמן שיש עליה מעות ואין הכי נמי במציאות לנער מעליה המעות יכול לנער והוי אין עליה מעות ושרי לטלטלה. ולא אסר טלטולה אלא בכה"ג מה שא"כ אין מטלטלין סתם משמע בין בגרירה בין אם ירצה לנער: וק"לו

בא"ד וי"ל דאי' לאוקמה וכו' אחר שעה וכו' קצת קשה מאי שנא מהיתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתו' דמניח לדעת ואפי' הכי שרא לטלטולינהו במן הצד כדאוקמה התם בשליפי זוטרי והכא משמע אפילו טלטול מן הצד אסיר כל עוד יש עליה מעות ואמאי ינער המטה אפילו יש עליה מעות ושרי. וי"ל דשאני התם בכרים וכסות אנן סהדי דאין מניח עליהן הזכוכית אלא כדי להורידן מטה מטה שלא ישברו ואין זה מקומן של זכוכית ומשעת הנחתן הוא לנערן ואינו מקצה את הכרים להיותם מוכני לזכוכיות. מה שא"כ המטה אותה שעה מיהא זהו מקומן ובסיס לדבר האיסור ואסור לטלטלו. ומה גם דהמטה מינה הוא להנחת מעות וכשמניח שם מעות הנה מקום הנה מנוחה. ואסור לטלטלה כל עוד שהמעות עליה: ודוק

בא"ד והוי כגומרו בידי אדם. קשה ממה שכתבו התוס' לעיל דף מ"ג ד"ה בעודן עליה בין השמשות דה"מ דאמרינן גמרו בידי אדם בהיכא דלא ניחא ליה כהא דקדירות דאי הות ליה בין השמשות הוה מקררן מה שאם כן זבל לפני האפרוחים שרצונו שיעלו האפרוחים הכי נמי במטה ניחא ליה שיניח עליה מעות עתה. וי"ל דהכא נמי עסקי' בה"ג שרצונו שיונחו במקום שהניחו אחר השעה ולא יונחו שם כלל אלא מצד דלא מצי בענין אחר מצד איסר שבת

אי נמי רצונו היה שיבואו קודם השבת ולא יניחם שם כלל. והא והא איתנהו לדמוייה לקדירה ופולין ועדשים וזה דוקא בשבת מה שא"כ בבין השמשות מסתמא רצונו הכי הוה ולא הוי גמרו בידי אדם כההיא דקדרות ושפיר דמייא לסל דאע"ג דגומרו בידי אדם אסיר ולא דמי למה שכתבו התוספות לעיל בד"ה דכולי עלמא טלטול מן הצד וכו' וכל דבר שדעתו ליטלו בשב' מניח כשוכח חשיב