חפץ השם עד

שיש בו מוקצה. ודוחק לומר דשאני ההיא דחנוכה כמו שתירצו הם ז"ל דמרוב חביבות הנס אינו מצפה למתי תכבה ומעיקרא הקצה השמן לבלתי הסתפק ממנו להיתו כלה במצוותו מה שא"כ עצי סוכה ונוייה דאינן כלים ומוקצה ליכא אלא בשבת וי"ט. דהן אמת אי לא הוה אלא דוחק זה הייתי סובל אלא דקשה לי מההיא דהמביא בי"ט דקאמר הש"ס במסקנא אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצי לשבעה ואוקמוה התם להנהו עצי כיתרים מכדי הכשר סוכה בד"ה אבל עצי סוכה יע"ש א"כ הרי עצים היתרי' משום מוקצה אסורין כל שבעה אפילו בח"ה. ויש ליישב בדוחק לכאן ולכאן או לומר דדבריהם דהכא לאו בדיוק ולעולם מוקצה הוו גם בח"ה אחר דאיכא משום ביזוי ואפי' נפלו בח"ה אסירי דכיון דאסירי משום ביזוי מקצינהו למצוה מדעתו ואפילו נפלו דליכא ביזוי אסירי משום מוקצה בח"ה ג"כ או לדחק ההיא דאיתקצי לשבעה והוא דוחק גדול: ודוק

בא"ד השיב ר"ת הלשון הזה הרבה טרחתי וכתבתי בו כמו עשרה עמודים והעליתי בכמה ראיות היפך דברי ר"ת ואח"כ ראיתי ושמחתי שר"ת עצמו חזר בו מטעם ההכרחות עצמם ועיין בכללי הרא"ש ולא אסתייעא מילתא להעלו' על ספר כל מה שכתבתי בזה מפני תלאות הזמן ואמרתי משום מעשה שהיה איפשר דמשמיא לא בעו דתיהוי מילתא דא משמי דרשו מעל ספר כללי הרא"ש ותמצאהו

דף כה גמרא הא בחול שפיר דמי מאי טעמא קשה. משמע דקא פריך קושיות הפכיות ממש דמעיקרא קא בעי מאי טעמא י"ט. והשתא קא בעי מ"ט בחול סלקא דעתך מעיקרא הוה ליה למיבעי לפי האמת הא בחול ועוד מנא הני מילי הוה ליה למימר מאי טעמא. ועוד קושיית התוספות ז"ל דמהיכי תיתי דאסיר. ועוד למה הביא הש"ס ההיא דאמר רב דהוה די מההיא דרב נחמן דב' תרומות

אכן דע דמעיקרא פשיטא דיודע היה דמותר לשרוף קדשים וליהנו' איידי אלא כיון שגילו חכמים לומר דע"מ אסיר אקדשים שמעת מינה דלקדשים דמו ועי"ט יוכיח ולזה קא בעי הש"ס כיון דלפי סברתיה דהכא קדשים נינהו מדקא אסר ליהו עי"ט כד שרית להו בחול אתו למישרי קדשים דאין להם לעשות חילוק כלל לזה קאמר מאי טעמא לא אסרוהו ומעיקרא לא הוה בעי דפשיטא ליה דשרי משא"כ השתא דמדמית ליהו לקדשים ואתי שפיר נמי מאי טעמא דקאמר הש"ס ובזה הוסרה קושיות התוספות ז"ל ולזה השיבו כיון דמצוה וכו' וקאמר רחמנא בהדי דשרפת ליה תהיה נהנה ממנו לא מצי למסרייה כיון דהתורה התירה בפי' ודוק

דף כו ע"ב תוספות שם ד"ה השתא וכו' תימא לר"י דילמא וכו' קשה לפי מה דקאמר הש"ס השת' שתי משמע דפשיטא להש"ס דגרי שתי מאריג וא"כ פשיטא אי לא הוה לן לטמא שלשה בשתי אלא מאריג ודאי דלא גמרינן ליה מאריג כיון דגרע מיניה. וי"ל דר"י מקשה דאחר האמת דקיימא לן בשתי שלש על שלש דמטמא ממתניתין דכמה יהיה בפקיע ויטמא ואפ"ה קאמר הש"ס דלא גמרינן מיניה אריג שמע מינה בודאי דגם שתי עדיף מאריג והיינו דוקא לגבי שלש משא"כ לגבי שלשה דאריג עדי' כדקאמר הש"ס ק"ו מהשתי וא"כ כשיוברר לן דאריג שלש פשיטא דמכל שכן בשתי והיינו טעמא דנקט ר"י בדבריו שלש: ודוק

שם בא"ד ולרשב"א נראה. קשה א"כ מצי הש"ס לדחוי' ולימא ליה אודי לי מיהא דבשתי שלשה לא בעי קרא דמסברא אמרינן ליה ובאריג גם שלשא בעי ריבוייא. או ק"ו כפי זה לימ' ליה לעולם לרבות שלשה. מה תאמר אתי בקל וחומר שאני התם דחזי לאיצטרופי לבגד גדול ומידי דהוה שלש בשלמא לפירו' ר"י דאריג עדיף מבגד שלם של שתי וערב שפיר דמי אלא להרשב"א מאי משום בק"ו ולע"ד נראה דגם הרשב"א אזיל כשיטת הרב פורת דהאי קל וחומר לרווחא דמילתא נקט וסוף סוף בעינן הרווחה הא איכא דלא בעינן מיהא בגד משתי דהשתא מיה' ליכא בגד שלם ואפי' הכי מטמא בשתי. וא"כ אע"ג דאמרת דלא דמי לבגד שלם. מדמינן ליה לשלשה על שלשה דשתי דהשתא מיהא הוי פחות מבגד ואפי' הכי מטמא וגמרינן מיניה ודוק היטב ותו לא מידי בענין זה

וראיתי להרב בעל קרבן אהרן שפירש כדברי רשב"א דלא פשיטא ליה מסברא דשתי אלא שלשה ומינה קא גמר שלשה דאריג והש"ס דקאמר אי הכי שלש על שלש נמי פירוש דמרבינן נמי בשתי שלש מסברא וגמרינן מיני' אריג מק"ו ודחה הש"ס דמשתי אין מיסתבר לרבות שלש כיון דלא חזי. וממילא לא מרבינן מיני' אריג. ומתניתין דקתני כמה יהיה בפקיע וכו' שלש על שלש היינו בתר דקיימ' לן שלש באריג מיתורא דוהבגד גמרינן מיניה שתי. ודבריו ז"ל אינם מובנים אצלי. חדא דהרשב"א שלש על שלש קאמר מסברא. ומלבד דאיכ' דוחקות הרבה בדבריו קשה לי עוד עליו דכפי דברי הרשב"א מה דמסי' הש"ס ביתורא דוהבג' דקאי אשלש היינו בהיותו סובר בהכרח דשלש על שלש דשתי גמרינן לה משלש דאריג דאי לאו הכי דשלש דשתי מפיק לה תנא מאיזו דרשא ולא מאריג הוה גמרינן שלש דאריג נמי משלש דשתי. והדרא קושייא לדוכתין. שלש על שלש נמי ליתי בק"ו ולמה אצטריך ריבוייא דוהבג' וממילא אמרינן מדאצטריך ריבויי ולא סמך קרא אק"ו ממילא גם שלשה על שלשה לא גמרינן מק"ו ואצטריך והבגד לרבוייא דשלשה והבן. א"כ לפ"ז לימא ליה דילמ' מתניתין דקתני כמה יהיה בפקיע וכו' מפיק לה תנא לשלש על שלש כשתי מאיזו דרשא ולאו מאריג וממיל' הדרא קושייא לדוכתין כיון דלא גמרינן מיניה שלש גם שלשה לא גמרינן. ואצטריך ריבוייא דוהבגד לשלשה: ודוק

דף כז ע"ב תוספות שם ד"ה ואין מטמא וכו' דאיירי בדבר קבוע שחברן לקרקע. קשה מהיכן מצינן למימר דמטמא שום דבר חוץ מזה גם להיותו תלוש כיון דגמרינן ג"ש דוקא הני. וי"ל דפשיטא דבהיכא דלא הוי מחובר דאהל הוי דהרי קא מאהיל וקא חזינן ליה אוהל ומה דהוה ס"ד אי לאו ג"ש דגם בית בכלל אהל ובג"ש דחינן לה דלאו אוהל זה אלא בית. ודוקא דומיא דמשכן דאע"ג דהוי מחובר טמא יצא אהל העשוי מנסרים וכדומה דטהור במחובר דבתלוש אין לך אהל בתלוש שמאהיל: ודוק

דף כח גמרא דתניא עור או בעור פי' דאיכא תרי ריבויי חד או וחד בי"ת בעור דהוה די באומרו עור והיינו טעמא דלא קתני בברייתא או עור אלא עור לחוד דמשמע דגם מילת או מיותרת. כאשר קתני לה בסיפא או בעור ובהכרח דבעינן תרי ריבויי חד לשלקה ביד כהן. וחד לעור טמאה דאי לאו הכי אימא לחד הוא דאתא ומאי ניהו קאי בטהורה מרבה בטהורה והיינו שלקה ביד כהן. מה שא"כ טמאה כלל לא. וכפי זה בהכרח דדברי רש"י ז"ל דקאמר בד"ה עור או בעור והוה מצי למיכתב או עור לאו דוקא ואשמועינ' דבי"ת דבעור גם כן מיותרת דלא הוה אמינא יתורא אלא דאו קמ"לן דגם בי"ת דריש לה יתורא ומכ"ש או דמיותרת ועוד דאי לא תימא הכי מנא ליה לרש"י ז"ל לימא דדריש מאו דמאי חזית למימר מבי"ת דבעור דמברייתא תרתי נקט התנא או ובית ומאי חזית למידחי היתור דיותר נכון