חפץ השם עג

דאביי האמין בודאי מימרא דרב אלא דלא נראה לו כלל לאסור תשמישיה מכמ' טעמי. והא דמדליקין בשבת כיון דאיכא נר שבת לא גזור ואע"ג דגזור בכל מיני נרות היינו כי קא עבידי לתשמיש מה שא"כ הא דלפרסומי ניסא קא עבידי לא גזור. ועוד דלכל הפירושים בין פתח הבית בין פתח החצר לא במקום תשמיש עבידי לה וכהאי גוונא לא גזור ואיכא עוד טעמי אחרינא לזה הוא דלא קבל דברי ר' ירמיה במה שעיין כדברי רב דטעמו הוא משום איסור וכו' וכדאתא רבין משמיה דרבי יוחנן אמר כדי הוא לסמוך אדבריו: וק"ל

רש"י ד"ה מבחוץ וכו' ולא בר"ה וכו' קשה לפירושו אמאי תלה התנא טעמא לעיל עד שתכלה רגל מן השוק כיון דאנן מדליקין לפנים בבתים ואין בני רשות הרבים רואין מידי. וכמו שכתבו התוספות ז"ל משם ר"י בד"ה דאי לא אדליק ואין לומר דלאו לגבי פרסום דבני רשות הרבים קאמר אלא שיעורא בעלמא דאם כן אמאי תלה ברגלא לימא עד זמן פלוני שעת' ופלגא. ויש לומר דאי הוה אמר התנא שעתא ופלגא. לא הייתי יודע טעמיה ונקט רגלא משום דעד השתא נמי עדיין איכא מאן דעדיין לא הדליק בביתו ועסוק בצרכי חוץ ומכי אתא לביתיה אז הוא זמן הדלקה ואשמועינן דגם רגלא דתלמוד' מהניא לומ' דעדיין הוא זמנא וכו': ודוק

שם בא"ד שבתיהם וכו'. לא ידענא מי הכריחו לזה לזה אם הבתים בפתוחים לרשות הרבים וצריכין אנו לידע לדידיה אם רצה להניחה בפתח החצר מהו אי הוי מכ"ש ואיכא פירסום טובא או לא. אכן רש"י ודאי מדקאמר שבתיה' פתוחי' לחצר שם הוא טעמו שמכריח דבתוך החצר. ואחר שכן כשנהיו נשאלין אפתח החצר אמרינן דלא משום דבעינן דהמדליקן נמי ראו יראו וזכור יזכרו זמן מהניסים והנפלאות יאמרו בפיהם ואם תעשה המנורה בפתח בחצר המדליק הרי זה אינו רואה אלא כשנכנס על פתח החצר ואחר שנכנס לחצר והיתה כאילו לא היתה ונמצא שנעשי' נר חנוכה דוקא לבני רשות הרבים ותקן עוברים ושבים ואת עצמו לא תיקן וג"כ בני ביתו אשר אינם יוצאים ואינ' נכנסים והיו כלא היו אף להיות' בנס ולא יזכרו ניסי' אשר עשה י"י להם. וזה נמי דקדק רש"י ז"ל באומרו ולא בר"הר. ואם תאמר בעשותה גם כן בר"הר נמי איכא פירסום לבני הבית ויצאו וראו זה דוחק. ועוד לא אשכחן חיוב אלא בהדלקה דמשמע דבאומרך הדליק הא איכא פרסו' בלא הוצאת נשים וטף שלא הוזכרה מה שאין כן בעשותו אותה פתח הבית הנה בני החצר מפורסם ליהו ניסא וגם לבני הבית להיותה בפתח הסמוך לפתח: וק"ל

תוספות שם ד"ה דאי לא אדליק מדליק. ולר"י נראה וכו' נראה לע"ד דר"י סובר כרש"י ז"ל בהא דבפתח ביתו ולא בפתח החצ' דאי לא תימא הכי מאי טעמא דעתה דאין אנו עושים בפתח החצר והא דקאמר דעתה נראה לומר דר"י דקדק הא דקאמר רגלא דתרמודא. אם כן בזמנם היו חוששין לבני רשות הרבים והיינו בהיכא דליכא ריעותא לבני הבית וכגון שהבתים פתוחים לרשות הרבים דאי פתוחים לחצר לא מתקנינן לא בני רשות הרבים ולא בני הבית. ועתה דכל בתינו פתוחים לחצר דאי עבדינן הכי ליכא פירסום לבני הבית מוכרח לעשותה בפתח הבית אלא במה שכתב רש"י ז"ל שבתיהם לא סבר לה ר"י והכריח הוא מטעם וכו': וק"ל

דף כ"ב גמרא וכי נר קדושה יש בו לפי מה שכתב הר"ן ז"ל דכיון דתיקנוה משום נס שנעשה במנורה א"כ מאי הא פריך שמואל. ועוד רב יוסף הכי הוה ליה לשנות. וי"ל דשמואל ידע דבשביל המנורה תיקנוה אבל איסור תשמיש המנורה אינו אלא משום קדושה ואין עושין ג"כ קדושה בחנוכה. הן אמת דשאר חומרות ואיסורין יכולין לעשות מה שא"כ כ"כ קדושה כמנורה לא. אי נמי דכיון דאינה אלא היכר בעלמא כדי שיזכרו ישראל את הניסים ואת הנפלאות בודאי דאין בה קדושה דאנן סהדי דאין בה סרך קדושה. והשיב אביי מי סברת דהא לא מתסר אלא מחמת קדושה הא נמי מתסר מחמת ביזוי מצוה. והן אמת אי לאו דעשאוה כמנורה והיתה להכירא בעלמא ליכא ביזוי דהיינו מצותה אלא שעשאוה כמנורה דייני' לה כמנורה לגבי ביזוי מצוה. והא דלא ביאר רב יוסף הא דמנורה משום דסבר דגם שמואל ידע דדמיא למנורה וקא מתמה דאע"ג דדמיא למנורה לא מחמירינן לה כולי האי לגבי קדושה אי נמי הכי קאמר שמואל וכי נר קדושה יש בו אפי' מנורה עצמה מותר להשתמש לאורה דבנר דבגוף השלהבת המאירה אין בה קדושה ומותר כהא דבוררת אשה חטים לאור בית השואבה וחדש לו קושטא דמהאי טעמא דאיסו' מעילה ליכא דאין בו קדושה אלא וכי נר קדושה יש בו וכו' אלא משום בזוי מצות הכי נמי מנורה נמי משום בזוי מצוה אי הוה כנגד ולעולם דמיא לעבודה והיינו לשיטת הר"ן ז"ל דמדמה למנורה וטעמו דאי לאו האי טעמא אין סברא לאסור כיון דאינה אלא משום הכירא בעלמא מדרבנן: וק"ל

גמרא איתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר. ושמואל אמר וכו' קשה והא כבר א"ר חדא זימנא הכא ולמה קאמר עוד פתילות ושמנים וכו' בין בחול בין בשבת דקאמר לעיל וחדש לנו במה דקאמר בשבת דאסור להשתמש לאורה השתא מנר לנר דידה אסור תשמיש אחר מבעיא וי"ל דאז אי לאו ההיא דלעיל דאסור להשתמש הייתי אומר דטעמו בהכא בודאי כמאן דאמר משום אכחושי והאי הוא דאסר: ודוק. וק"ל

גמרא אמר אביי כל מידי דמר עביד וכו' הכא משמע דסובר כרביה דעביד כשמואל דלא כרב ומדלעיל דקבלה משמע דסובר כרב וי"ל כההיא דלעי' הוי משום הכירא אחר האמת ובהא מודה אביי ולא בהא דמשום ביזוי מצוה דבהא לא סבר לה כרב אלא כשמואל דעביד הכי רביה. אי נמי כיון דשמע משמיה דרבי יוחנן הוה לי רב ור' יוחנן לגביה דשמואל והלכה כרבים והאי דהכא דקאמר אביי היינו קודם בוא דברי רבי יוחנן והיינו טעמא דלא קבלה מיניה אביי מעיקרא: וק"ל

תוספות ד"ה סוכה תניח וכו' קשה לר"י וכו' דאי משום דאיתקוצי לא הוה אסרינן בח"ה דלא שייך מוקצה משמע מדבריהם דלא הוי מוקצה מחמת מצותו אלא בשבת וי"ט וכן ממה שדקדקו אח"כ בלשונם וז"ל דאסורים אפילו נפלו ואפי' בח"ה דהכי הוה להו למימ' אפילו נפלו בח"ה וכן מדקאמר באמצע הלשון וזה לשונו משום ביזוי או משום הואיל משמע דמשום מוקצה לחוד ליכא איסור החליטי דאי לא הוו מדקדקים זה בלשונם הייתי אומר דהכי קאמר דאי לאו משום ביזוי משום מוקצא לא הייתי אוסר בח"ה ואחר דאיכא נמי משום ביזוי הוי נמי מוקצה לח"ה כל זמן מצוותם מה שאין כפי מה שדקדקו לא משמע הכי אלא ליכא מוקצה בחול דלא שייך מוקצה לפי זה קשה דהא איתא בתוספתא והביאוה שם ז"ל בפרק כירה במותר השמן לר"ש וז"ל ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר ביום ראשון מוסיף עליו ביום ב' וכו' ביום ח' עושין לו מדורה בפני עצמו ושורפו לפי שמאחר שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו עכ"ל והרי לדידם ליכא מוקצה בחול אפי' בדבר