חפץ השם עב

מילת שירא פרנדא דקאמר אביי אמטכסא תוכל להיות נמי אמטכסא מהאי טעמא ולעולם לא קאי אלא אמטכסא והא דלא קאמרי התוספות דיש הפרש בין פירוש ר"י לפירוש ר"ח בגירסאות נראה לי דהוו גרסי תיובתא סתם. ופשוט

תוספות שם ד"ה ותנא דידן וכו' וא"ת וכו' וי"ל וכו' ותנא דמתנית' וכו'. וקשה סוף סוף מאי בינייהו בין לתנא דמתני' בין לתנא דהוסיפו פסיל כיון דעל כל פנים לא מצי למימר דלא מכווץ ומחרך דאי תיסק אדעתין זה מנא ליה להש"ס למימר דתנא דידן אסיר נמי ולא איצטריך דילמא הא דלא קתני ליה משום דשרי. וא"כ מאי הוסיפו תיפוק לי דמכווץ. וי"ל דתנא דידן לית ליה הא דאין מושכין את השמן והיינו דהוסיפו ואע"ג דלענין צמר ושער לא איצטריך לענין אחר ובודאי דלא תיסק אדעתין דאשמועינן איסורא משום כיווץ וחירוך. הראיה תנא דידן לא איצטריך. ועדיין קשה למא בחר לו התנא דרך עקלתון וכי רבות' לשעמומי גבר ח"ו. ומה גם לפי' רש"י ז"ל קשה שפי' בד"ה כי תנא דדייק ולא נפיץ וכו' אין השמן נמשך אחריו משמע דאי אין השמן נמשך מחמת הפסולת נמי אסיר. ובודאי דהכי הוא דמאי שנא דגם כן שייך למיגזר שמא יטעה. וי"ל דזה דקדקו התוספות ז"ל במתק דבריהם שכתבו שאין מושכין את השמן יפה דעל כל פנים מושכין קצת. אלא דלהאי תנא סובר כיון דאינו יפה כל כך גזרינן והיינו טעמא נמי דנקט דווקא צמר ושער אע"ג דלא איצטריך לדידהו אלא לומר דכל דדמי להו דאינו נמשך יפה אסור משא"כ לתנא דמתניתין ודוק

דף כ"א גמרא בעא מיניה אביי מרבה וכו' אי לאו דברי רש"י הייתי אומר דהכי קאמר דאביי ידע בודאי דלא ממשכי גם בתת לתוכן שמן אלא פורתא ומסתפקא ליה בההיא קצת המשכה אי גזרי' נמי אי לאו ופשיט ליה רבה דאסור ולאו מטעמיה דגזירה שמא אתי לאדלוקי בינייהו אלא הוא עצמו ההיא המשכה פורתא לא מהנייא וגזרינן שמא יטה ואביי סבר דלא גזרינן אלא בענייהו כיון דלא ממשכי ואם ערב השמן עמהם אע"ג דעכ"פ לא דמי לשמן לחודיה לא אסיר אלא אי אמרינן משום גזירה. ורבה קאמר ליה כיון דאסרן התנא מחמת גריעותא דאין מדליקין בהן איסורן לא פקע מינייהו ולזה קא מותיב ליה מרשב"א דשרי בפתילות. וע"ג דקאמר מפני דאין מדליקין כאילו אמר אין מדליקין והכי איתא בגרסא אחת שהביא המגיד משנה. והרב עצמו כתב דאין מדליקין נמי יהיה פירושה הכי איברא דשאני פירושא דהמגיד משום שהוא פירש לפי שאין נדלקים היינו כשיגמר השמן שנעשה בו והוא אינו נמשך כלל ולדידיה קשה לי מאי קא מותיב ליה מברייתא דפתילו' דשאני שמן דהשמן הנמשך נמשך ושאינו נמשך וילן שם עד הבוק' ואינו זז ממקומו לפי דברי הרב מה שא"כ הפתילות דכרך דבר וכו' דאור דבר שמדליקין בו אוחז גם בדבר שאין מדליקין בו וכשתסכסך בו האור הנה אור דבר שמדליקין בו אינו נפסק ושם היה ושם נמצ' מה שא"כ לפי מה שפירשתי אתי שפיר. ועוד אי תימא דדמי ממש פתילות לשמנים מעיקרא מאי קא בעי אביי כיון דמצי למיפשט לנפשיה מברייתא דפסילות ודוחק לומר דביני ביני נתחדשה ליה. הן אמת דזה אינו קושי דבמה שנתרץ לדרכינו יתורץ ג"כ לדרך הרב ז"ל דאביי לדידיה דלא הויא אלא גזירה בעלמא אע"ג דראה הברייתא דפסילות סבר דילמא בפתילו' לא גזרו. מה שא"כ בשמנים דילמא גזרינן ונכנס ליה הספק מדלא קאמר התנא אלא כרך דבר ולא קתני נתן לתוכן שמן שמא דוקא כרך. אי נמי נקט חדא מינייהו. לזה כשפשט ליה דאסור הקשה ליה מנהפתילות. ואי הוה אמר ליה דיוקא דכרך הוה אמר ליה אביי מנא לך הא כיון דלא הויא אלא גזירה דילמא לא גזרינן מה שא"כ קושייא קמייתא כיון דחדש ליה רבא לפי שאין נמשכין מאי קא מקשה מפתילות כנז' לעיל. ובמה שפירשתי מרווחנא נמי. דלא הוי אחר האמת בגזירה לגזירה דבודאי כל מה שאסרו חכמים בשמנים הוא גזירה דוקא. משא"כ לדעת רש"י ז"ל דעת אחרת דהוא ז"ל סובר דגם רבה גזירה דוקא קאמר בודאי דלדידיה הא דשמנים דאסר' מתני' הויא ליא כודאי קרוב ביותר דאתי לידי להטות וטעמיה ז"ל דבחר לו דרך זה לעצמו מתרי טעמי. אי דלא ליהוי פשיטותיה דרבה מצד אחר דלא הוי מצדדי הבעיא דאביי. ויותר טוב דפשיט ליה צד אחד מצדדי הבעייא. ועוד אי תימא דאמציאות לא מימשך מעיק' אביי למה מסתפקא ליה בגזירות יסתפק אי מהנייא אותה המשכה אי לאו אלא בודאי נראה דהוה ליה פשוט דשפיר ממשך ומימשך ומסתפק אי גזרינן אי לאו ומה שהקשיתי לעיל מאי קא פריך מפתילו' לרבה כיון דגם אביי ידע מינה וקא בעי בשמנים לרש"י ז"ל י"ל דאביי ידע לה בודאי לההיא דפתילות ובעא מיניה מרבה אם הוא הדין בשמנים לא גזרינן או דוקא בפתילות שרי ולא בשמנים וכשתירץ ליה דאסיר מבלי שום ראיה ולא שום כח שמעת מינה דמסבר' מה דאסרה מתניתי' גזרינן ביה לזה אותביה שפיר מפתילות דאסרה מתניתין ושרי בכרך דבר וכו' ולא גזרינן. ולדידיה מה שאסרה מתני' בשמנים הוא הדין בעירוב בהם דבר שמדליקין בו והילך פתילות וכו':

ודוק

תוספות שם ד"ה למאי נפקא מינה למקח וממכר פשיטא ליה וכו'. פירוש מדקאמר הש"ס למאי נפקא מינה ונתגלית לן סברתו מדקאמר קירותא דמשמע שהיה פשוט וידעו מה הוא וא"כ רמי בר אבין למה רמוזי קא מרמז פסולתא דדובשא ולימא קירותא דאי הוה אמר קירותא לא הוה קשה מידי. מידי דהוה סתמא דתלמוד' דקאמר קירותא אמר איהו ג"כ קירותא והש"ס נמי לא הוה מייתי ליה דדי במה שפירש' שעור: וק"ל

תוספות ד"ה ומותר להשתמש לאורה וא"ת מנא ליה וכו' קצת קשה דילמא טעמו כיון דאין סברא דשום אדם יחמיר לאסור וכהא דקאמרי לקמן דהא כיון דמה שהייתי אומר הוא אין שום אדם א"כ הסברא נותנת להתיר ודאי להתיר מלאסור על כן קאמר רבא מותר להשתמש כל עוד שלא פירש דאסור. וי"ל כיון דאחר האמת רב דרביה דרב הונא אסר נתגלה לנו איסור תשמישיה מה שא"כ לגבי רב דעדיין לא נולד איסור זה מהיכא יס"ד ובזה קאמרי התוס' וא"ת דילמא אסר הרב וכו' ולקמן יתיישב עוד

בא"ד דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור. ק"ק בדברי התוספות ז"ל מי הכריחם לומר ששום אדם הלא גם באמור לא הייתי יודע בודאי שיאסור. ואם מהגבורו' וסברתם ז"ל כך היא שאין דעת נוטה לאסור כלל. לזה הקשו בעלי ישיבה מרב הונא דאיצטריך להתיר ומאי טעמא ובמה שפירשתי בסמוך לא קשה הא דאילולי דברי רב הונא לא היה נולד לי איסור תשמיש בנר חנוכה כלל ועיקר מהיכי תיתי להוות דין זה מה שא"כ אחר רב הונא מצינו דאית מאן דאסר לזה הקשו לעיל ברב הונא ודילמא כיון דאיכא מאן דאסר: וק"ל

ע"ב גמרא אמרוה רבנן קמיה דאביי וכו'. מקשים המשכילים לא ידענא מאי טעמא דאביי שלא קיבל דברי רב רביה דרביה. ומאי טעמא לא אחשיביה לסמוך ע"ד. ונראה