חפץ השם ע

איגלאי מילתא דלגבי המתרץ דוקא מה שא"כ למאן דבעי מאי שנא לא ומשמע דאי הוה ידע דלא מיחייב בודאי דלא הוה אמר מאי שנא. דבודאי דלא גזרינן בהיכא דליכא חיוב חטאת וממילא רבי עקיבא דקאמר לא יגמור מ"ט בהכרח דסבר דחייב עליה חטאת וגוזר בע"ש. ומצריך להסיר הקור'. ודע דלב"ש אף בדבר שחייב עליו חטאת אינן מצריכין להסיר והיינו דקתני אין שורין דיו וסממנים וכו' דאי תימא דגם בכבר עבד חייב להסיר הכי הוה להוא לאשמועינן כברייתא דרבי עקיבא לא יגמור וזה למאי דאמרינן דמשום חיוב חטאת משא"כ משום שביתת כלים פשיטא דלא שנא והיינו דוחקיה דהש"ס דבירר לו טעמא דחיוב חטאת. ולא משום דסובר דב"ש לית להו שביתת כלים דזה אי אפשר דברייתא דלרבו' שביתת כלים למאן תרמינה אלא דסובר דהכא לא נגעו בה מטעם שביתת כלים אלא מטעם חיוב חטאת ומשכחת לה בכלי גוים דאינו מצווה עליהם א"כ טעמא דמתניתין במשום חטאת דוקא דעבד. ולרבי עקיבא דלא כמאן ואמאי לא פליג במתניתין גבי ההיא דאין נותנין לימא אף אין גומרין. וזה דוחק מכמה אנפי אם לא שנאמר דהני משקין מותרין באכילה וכיון דמותרין באכילה אי אסרינן להו לאגמורי חיישינן לאוסופי בהו שחיקא ומוציאין משקין הנשאר בלוע בתוך הבוסר אשר על כן מסירין הקור' כהא דשמא יחתה הגחלים ושמא יגיס דאסרי ב"ה. ור"יש סובר דלא גזרינן לאוסופי שחיקא דלא דמיא לקדירה דמחוסרת בישול ואתיא כתנא דמתני' ושוין. והשתא אתי שפיר הא דקתני ושוין דמשמע דגם לב"ה איצטריך למישרי דהוה ליה למימר ומודים בית שמאי בקורת וכו' ואתיא שפיר דברי הש"ס דקאמר דאתיא ממילא שפיר דמי ודוק

שם תוספות ד"ה לא ישכור אדם וכו' לפי שנראה כנוטל שכר שבת. מקוצר דעתי לא ירדתי לסוף דעת מורי דאיסור זה לא בא בספר ומעולם אין כאן איסור מלאכה ולא שבות. ואי מההיא דפרק הזהב דקתני התם לא יתן לו שכר שבת גם זה אינו דשאני התם דכשישראל שומר בעצמו אעפ"י שמותר לשמור בשבת כשבא ליטול שכר שבת בפי' עביד לההיא שמירה כמלאכה ואיכא איסורא מדרבנן דאי לא עביד מידי מה שכירות קא בעי ומיחזי ממש כעושה מלאכה בשבת וגזרו בה רבנן מה שא"כ הכא למאי דאית לן דאין אדם מצוה על שביתת כלים הגע עצמך עבדי מלאכה שרי. ולקיחת השכירות מאי מראית שעשה הגוי מלאכה בכלי ישראל ליכא איסורא כלל. ומה אעש' שרבו מורי הוראה וקיימי בשיטא זאת הרא"ש והר"ן ז"ל. והנה התוספות עצמם כתבו לעיל דף י"ג גבי ההיא דרבי פדת דלא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות וכתבו הם ז"ל ואנן לא מצינן למיגזר אלא כעין קריבה דאורייתא יע"ש. וא"כ הכא נמי למה ניגזור מלאכת גוי בדבר דאינו אסור מן התורה. הן אמת אילו היה הדבר מבואר שגזרו רבנן זה לא הוה מקשינן מההיא דלעיל דאמרינן לא מדמינן גזירות דרבנן אהדדי ובפרט גזירה דשבת אלא דדבר זה לא מצינו לו יסוד בש"ס

אלא מה שנראה והוא נכון בעיני הוא בהקדים דברי האדון הרי"ף ז"ל שהשמיט זאת הברייתא בפסקיו ותמהו עליו הר"ן והרז"ה וגם הרמב"ן לא עמד בפרץ למה השמיטה

ולע"ד דהנה כל תמיהת הר"ן וחביריו היא מאי אירייא ע"ש אפי' ד' וה' והרי"ף ז"ל סובר אמת הוא דהכא לא עסקינן בשביתת כלים כי היכי דתקשה מ"ש מד' וה'. אלא משום דמיחזי כנוטל שכר שבת ודמיא לישראל דאסור ליטול שכר על שמירת תינוק ופרה. אע"ג דליכא מלאכה כיון דאיכא שכר דמיא למלאכה וגם בכלים לא ישכור. כיון דמצוה על שביתת כלים לב"ש כשנוטל שכר שבת מחזי כמה דעביד הכלי מלאכה ואסורה גם בהבלעה אם בע"ש ואיפשר גם בההיא דישראל ששוכרו לשמור תינוק אסור בע"ש. לדברי ב"ש כיון שנותנו לו בע"ש ונוטל שכר להתיר ההבלעה והוה כיומי מה שאין כן בד' וה' שרי כההיא דשוכר לשמור את הפרה. כיוצא בו אין משלחין אגרות ביד גוי' אפי' קצץ עמו וכב"ש משום דמחזי כשלוחו. וא"ת פשיטא מידי דהוה אפי' מכר קמ"ל חידוש אפי' כה"ג בד' וה' שרי וכו' זה לסברת בית שמאי. והוצרך הרי"ף לזה משום דלשיטת התוספות והר"ן ז"ל בהכרח לאוקומי סיפא דכיוצא בו אין משלחין דקצץ ליומי. ובהכרח דהיינו מני דקתני. בברייתא הסמוכה לה אין משלחין בע"ש. וההיא מוקמינן לה בגמרא דלא קצץ כלל. ודוחק דקרי לההיא דהיינו דקצץ ליומי קרינן לה לא קצץ מה תאמר עבדינן לרישא דהאי ברייתא לא קצץ ולאו דוקא בערב שבת והוא הדין בד' וה'. אודי לי מיהא דבהיכא דלא קצץ סברי ב"ה דשרי אפי' בערב שבת כדקתני אין משלחין בערב שבת אלא א"כ קצץ. ואם כן ממה נפשך ברייתא דקתני אין משלחין בערב שבת וד' וה' שרי. אהייא אי קצץ הא אמרינן אמרו ב"ה שרי אם לא קצץ מאי איריא בערב שבת אפילו ד' וה' אסור. ולא ניחא ליה לפרושי קצץ ליומי ויעביד הפרש בקציצה דמשמע ליה קצץ דקתני בברייתא אלא אם כן קצץ אפילו ליומי וזהו מה שעלה בדעתי בדעת הרי"ף ז"ל שהשמיטה. והא דהביאה הש"ס סתימת בהקשות קושיא אחרת למה הביא ההיא דכיוצא בו אין משלחין כיון דמביא אחריה ברייתא דיותר מבוארת דאין משלחין אלא א"כ קצץ. ומוכרח לתרץ לאשמועינן סיפא דאמרו עליו על ר"י החסיד וכו' דמידת חסידות דמאן דבעי למיעבד חסידות ליעביד לאפוקי מהא דאיתא התם מאן דעביד כחומרי בית הלל וכחומרי בית שמאי עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך וקמ"ל דמאן דבעי לעביד היינו טעמא דאייתי כל הברייתא רישא משום סיפא למטעי לאוקומה כבית הלל לא חש הש"ס מטעמים שכתבתי לעיל: ודוק

שם תוספות ד"ה רבי ישמעאל וכו'. והא דנקט הסקן משום רבותא דרבי עקיבא הקשו ב"י והא כוחא דהתירא עדיף. ותירצו קצת מהם דכוחא דהתירא סמכינן אמתני' דאשמועינן באונין וכדומה והכא לא אתא אלא לאשמועינן כוחיה דרבי עקיבא. ולי נראה לתרץ היכא אמרינן כוחא דהתירא בפלוגתא דהיתר ואיסור כפי הדין אמרינן דמאן דאסר אין לו כח ועדיפות ספיקא דאיסורא דאורייתא לחומרא ומאן דשרי כוחיה עדיף. וצריך לאשמועינן עדיפות כח דידיה דשרי. מה שאין כן לגבי גזירות כח המתיר לית ביה עדיפות דלא גזר כיון דמותר הוא ועדיפות כח הוא לחדש איסור ההיתר דגוזר לאיסור דבר המותר משום גזירה וזה ודאי יותר הוא כוחיה עדיף: ודוק

דף כ' תוספות ד"ה למישרי איברים וכו' ואי אברים וכו' הא מעולת שבת נפקא מדממעט עולת חול. מקורם של דברים הוא פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא. לר' ישמעאל ממעט מבשבתו אמורי יו"הכ בשבת ולרבי עקיבא ממעט אמורי שבת ביו"הכ. ואם כן בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא קשה מאי קא מייתי מיניה התוספות ז"ל לרבי ישמעאל דממעט אמורי יו"הכ בשבת דמשמע דאמורי דידיה שרי אימא רבותא לא מיבעיא אמורי דידיה כיון דיכול להקטירן במוצאי שבת דאסור אלא אפילו אמורי ערב שבת דאי לא מקטרי להו בשבת נפסלין בלינ' אפי'