חפץ השם סט

שיטמאו מאוירן ונפקא מינה דמטעם כלי חרס נמי טמאים אף בלאו טעמ' דמתכות ונפקא עוד דכיון דאין לו תוך מטעם דנראה תוכו כברן אין מתטמאי' מאוירן מה שא"כ לסברת רבי יוחנן דמתטמאין מאויריהן. עוד יש לאלוה מילין. וקצרתי בענין ודוק

דף ט"ז ע"ב גמרא רש"י ד"ה למ"ד לא ידענא היכא עכ"ל. קשה לי והרי משנה ערוכה היא בריש פרק י"א מסכת כלים פלוגת' דתנא קמא ורשב"ג דלתנא קמא קתני סתם ורשב"ג קתני לא לכל טומאה אלא לטומאת נפש ממילא לתנא קמא לכל הטומאות. ועוד קשה גם לדברי התוספות ז"ל משמע דלא ידעו לההיא משנה הנז' דף י"א דאי הוי ידעי הוו להו' למימר משנה היא בפרק י"א בריש. ועוד סימנא דיהבי לאו דמתניתין אלא דכן מצאתי בתוספתא דכלים. וצ"ע: אלא דנראה לעניות דעתי. והוא בהקשות קושיא אחרת בש"ס דהלא על הרוב הש"ס כד בעי למימר כה"ג הניחא וכו' מייתי הפלוגתא בין דאיתא במשנה בין דאיתא בברייתא ולפעמים דלא קאמר דתנן או דתניא הוא להיות כבר הש"ס נשא ונתן באותו משנה או באותה הברייתא לזה לא חש להביאה שכבר נשאו ונתנו בה וידועה אצלם והכא מדקאמר הניחא ולא קאמר דתנן משמע שכבר נשאו ונתנו בה ואמורה אצל' לזה פירש"י ז"ל לא ידענא היכן נשאו ונתנו בה והיכן נאמרה אצל' דמסכת כלים לא פירשוה ובכל הש"ס לא נאמרה כלל ועל מיסמכו לומר סתם הניחא אם הלומד לא ידע היכן מ"ד ומ"ד אף להיותה במשניות הוה ליה למימר כדתנן. וגם כן התוספות אהא קאי דפירש' גבי ההיא דמייתי לעיל כלי עץ ר"ל כיון דרישא דמתני' שקלי וטרי בה כאילו נאמרה אצלם מתניתין ואין צריך לומר דתנן והיינו טעמא שהביאו התוספות מתוספתות ולא ממתניתין. דממתניתין לא משנו מידי והן אמת דיש טעמים אחרים דמצריכי להש"ס לומר כדתנן או כדתניא אעפ"י שכבר אמורה אצלם להיות הראיה אינה מבוארת וכדומה. וזהו מה שנראה לי לבאר בזה שלא להניח הדבר בצריך עיון: ודוק

דף י"ז תוספות שם ד"ה ששמע השומע וכו' קשה למה טעה וכו' קשה לי היכי יסק אדעתי' דרש"י ז"ל סובר בטומאה בחיבורין דלא הוי. והוא דבר מוסכם. וי"ל דהכי קאמר ממה נפשך אם שמעו הטועים טומאה סתם לוקומוה בטומאת ערב הגע עצמך הבינו טומאת שבעה מטמא סתם ודאי לא תימ' הכי מאי שאלו ומה הוצרכו להשיב לו קמה בחיבורין והוי נמי שבעה וממילא נמי שייך זה בדברי רבי טרפון מהיכא מישתמע מיניה טומאת ערב ודילמא שבעה קאמו' מדאורייתא בחיבורין ובזה אתי שפיר ולא קשה מה שהקשו המפרשים עיין שם ודוק

תוספות שם בד"ה גוזרני טומאה וכו' והא דתנן מוהל היוצא וכו' פירוש דדברי ר"מ בר פלוגתיה דר"ש דקתני התם ר"מ אומר אעפ"י שאין בו שמן משמע מוהל שמן וכו' היינו דבתר איצצתא וכרבי יעקב דחבית. וכן גזירה דנושכות לפעמים לא שייך פירוש דתדע דטעם רבי יעקב דלא קא חשיב מוהל קמא משקה לאו מטעם שאינו משקה אלא מטעם דלא ניחא ליה בקיומו ופירש רבינו שמשון לפי שמסריחין בכומר וא"כ לא שייך גזירה בנושכת ופעמים וכו' כיון דלא ניחא ליה בקיומו בההוא משקה כלל. והשתא אתי שפיר ההיא דמפצע בזיתים לא הוכשר דאע"ג דהתם נמי מוציא בידו השמן אפ"ה לא הוכשר בהכא. ומאי טעמא הכא אמרינן דמכשי' בנושכות. ופעמים. אכן במה שפירשה הם ז"ל דמוהל הזתים לא חשיב משקה כלל וכמו שנתן טעם ר"ש בפירוש המשניות דמסריח ועל כל פנים לא חשיב משקה מצד דלא ניחא ליה בקיומיה מה שא"כ היין ומה שאמר הש"ס גבי ההיא פלוגתא דתנא קמא ורבי יהודה דאיכא בנייהו משקה דאזיל לאיבוד והשתא לפי מה שכתבו הם ז"ל אע"ג דאזיל לאיבוד קאמר רב נחמן דמכשיר בפעמים ולפי זה לא הוה ליה למימר הש"ס אלא דלא ניחא ליה בקיומיה כנזכר

נראה לע"ד ליישב גם ההיא לסברת רב נחמן והוא על דרך שהבין הראב"ד ז"ל בדברי הרמב"ן אחר שהגיה והוא דבר מיושב בשכל ביותר דהני אמוראי הא יהבי טעמא לשמא יבצרו בקופות מזופפות לאיזה ענין יבצרם במזופפות וכו' ודוק

שם ע"ב גמרא. בית שמאי אומרים אין שורין וכו'. לכאורה ממה דקתני באונין של פשתן וכו' שמא יהבילו משמע דדיו נמי לא בעינן כדי שישורו כל שרייתן דהכי נמי משמע עד שיהבילו. איברא דאי אמרינן טעמא דגזרינן במלאכה דחייבין עליה חטאת שפיר אמרינן הכי כיון שהתחיל מבעוד יום שפיר דמי מה שאין כן אי אמרינן משום ביתה כלי' בהכרח לומר כדי שישורו כל שרייתן וקלוט העין כל עינו דלא בעו תו מידי והראיה מהקדירה דהוצרך הש"ס לומר אפקורי מפקר להו. ודוק. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל כדי שיתחיל סובר במתניתין מטע' מלאכה דחייב חטאת ולא מטעם שביתת כלים כרבה: וק"ל

דף י"ח ע"ב בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי וכו' הכא קאמרי בית שמאי בחמץ בעין ניכר כגון פת דניכר חימוצו. מה שאין כן חטים מחומצות דגם לבית הלל אסור דבפרק שני דפסחים תנן כל שכן שמותר לאוכלו וכו' ומוכרו לגוי. ופריך הש"ס פשיטא וכו'. ומשני לאפוקי מהא דתניא בית שמאי אומרים לא ימכור אדם את חמצו לגוי וכו' א"כ פשיטא דמסקנת הש"ס דמות' וקשה מההי' עובדא דרבא דמסכת פסחים דף מ' ההוא ארבא דחטים דטבע בחישתא שריה רבא לזבוני לגוים. איתביה וכו' בגד שאבד בו כלאים וכו' הדר אמר רבא לזבוני לישראל קב קב וכו'. עכ"ל. ומדקאמר לישראל קב קב משמע דלגוים אסור אפילו קב. וכן פסק הב"ח ושפיר. ואף דלסברת מהרי"ק שפסק דשרי קב קב לכותי דייק ע"ה בלישניה ואם מכרו לגוי ולא קאמר וימכרנו לגוי. וכוונתו מבוארת. וא"כ הא לך ראייה ברורה כשמש דהכא במ"ע בהוכר חימוצו. אבל לא הוכר חימוצו אסור מטעם הנזכר. ואפילו חטים מבוקעות אסור כיון דיכול לטוחנם וחיישינן דילמא וכו'. וזה פשוט וכן כתב הר"ן ז"ל בפירוש דאפילו מבוקעות החטים אסור כיון דיכול לטוחנם ולמוכרם לישראל קמח חיישינן דילמא וכו': יעש"ד. וק"ל

דף י"ט גמרא. דקביע ביה דוואר במתא והא דלא קביע בי דוואר במתא נלע"ד דהכי פירושא דקביע בי דוואר במתא שמשתלחין שם אעפ"י שאינו קוצץ הבי דוואר קוצץ לכל אחד ועכ"פ בעינן שיגיע לבית הסמוך דכשמשערין שעדיין איכא שהות ביום ליגע לחומת העיר דתלינן איפשר דהבי דוואר שם מקומו ולב"ש לא סגי בהכי דבעינן שיהיה מקומו ידוע ויהיה שיעור שיגיע לביתו ודאי דלפעמים לא יהיה מקומו שם בסמוך לחומה ויצטרך להקיף אחריו בשבת אלא עד שיגיע לביתו של בי דוואר ואם אין קבוע בי דוואר אסור תמיד. ובזה נחה דעתי בפי' הסוגייא: וק"ל

שם גמרא מאן תנא דכל מידי וכו' דע דממה דקאמר ליה בשינוייא דמאי שנא הנך דאי עביד וכו' לא מחייב אע"ג דמרהטא דלישנא משמע דלא מחדש ליה אלא כיון דלא מחייב לא גזור ממה דקאמר אחר זה מאן תנא