חפץ השם סח

זב היו צריכין לגזור כל טומאות דזב שלא יבואו לטעות מעם הארץ דגזרו עליו משום זב ואינו מטמא משכב ומושב והיסט הכי נמי הזב. לזה בחר לו דרכו ז"ל: ודוק

שם בא"ד לבד מהיסט. טעמם כמו שפיר' בנדה דאפשר לעמוד וליזהר בה. מה שא"כ היסט וכו'. וקשה א"כ מאי טעמא לא גזרו. מי רגלי עם הארץ דהוי נמי כזב מאי שנא מעין. ממעין. וזה אדרבא יותר חמור ויותר אפשר ליזהר ולעמוד בה. וי"ל דהוא הדין דמאי שנא ולא הוציאו מכלל טומאה זב אלא משכב ומושב והיסט דאשכחו בפירוש דטהור. ויהבו הם טעמא כנזכר. ולפי מה שפירשתי נמי אמרינן אין הכי נמי עם הארץ ספק של חבר: וק"ל

תוספות שם בד"ה אלמא תניא וכו' וליכא למימר דאיירי בחדשים פירוש ואז כיון דקא פריך אטומאת גבן למה מטמו הא בכללה וא"כ לא ליקשה אלא אדימוייא דמתכות ודוק

תוספות שם ד"ה ועל ספק מי רגלי אדם וכו' נראה לר"י דכשהן זה אצל זה ניכרות פירוש ונקט תנא כנגד לומר דבעינן בדיקה בהכי כדי שיהיו ניכרות ודלא לתלות בספק להתיר. וק"ל

תוספות שם ד"ה וחכמים מטהרין וכו' אבל אין לפרש פירוש אדידהו קאי דקא אמרי דרבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין. מדאורייתא ומטמאין מדרבנן ולא קאמרי דמטהרין לגמרי כדמוכח מלשון מטהרין ור"מ מטמא מדאורייתא מדין מתכות משום דכי מטית להתם דמטהרין לגמרי ואההיא פלוגת' דשוב אין לו טומאה קאי הכא א"כ כיון דר' מאיר הוא הפליג הכא והת' דשוב יש לו טומא' ממילא טעמיה דרבי מאיר הכא נמי משום דשוב יש לו טומאה מבר פלוגתי' דהיינו רבנן מתגלה לן טעמיה דרבי מאיר ולא מצי הש"ס לאוקומי פלוגתייהו בהכי דא"כ למה נקט והטי' לתוכן אבר לימא והטיף לתוכן זפת. או וסתמן וזה אי אמרינן דחכמים מטהרין לגמרו אע"ג דקאמר והטיף לתוכן אבר עם כל זה אינו מספיק להוכיח כיון דחכמים גילו דעתם והוא עצמו רבי מאיר גילה דעתו ג"כ ממילא דרבנן הם נינהו דהתם דשוב גם רבי מאיר נמי אההיא פלוגתא דשוב קאי. ואין לנו להוסיף פלוגתא שלא הוזכרה בדברי חכמים אחר שהוכר חילוק שביניהם. לזה בחר לאוקומה בפלוגתא דבתר המעמיד דוקא ואת' שפיר. ומעיקרא דקא אמרו התוס' דפליג בסתימא דמעלייתא אמרינן דנקט והטיף לתוכן אבר קמל"ן רבותא לרבי מאיר לא מיבעיא כשסתמן בזפת. או בדבר אחר דטהור אלא אפי' אבר דהוי כסתימא מעליית' טהור מה שא"כ אחר דאוקמו דסתימא דאבר דקושטא הוא דסתימא מעלייתא לרבנן ליכא שום חידוש. וברור. ומה שפירוש רבינו שמשון כההיא דשולי הפחצים וכו' דוקא בשברים ולא בכלים דכלים אפי' נשברו וטהרו סוברים רבנן דשוב יש להן טומאה א"כ מאי קא אמרי הכא התוספות ואין לפרש פשיטא ופשיטא דאי אפשר לומר זה אחר דדוקא לא אמרו חכמים שוב אין לו טומאה אלא בשבר ולא בכלים ואמטו להכי היה נראה לומר דהכא תוספו' ע"ה לא אוקמוה עדיין הפרש בין שבר כלי לכלי ולא שנא וכולהו שוב אין להם טומא' וכי פרכת א"כ לפ"ז לרב אשי דמוקי לכלי זכוכית דלא דמי אלא לכלי חרס ולא שוינתו ככלי מתכות אם כן מאי טעמייהו דחכמים דמטמאין מדרבנן מידי דהוה אכלי חרס. בשלמא לאידך דלדידיה דמו נמי למתכות כמו שגילה דעתו אחר כך. אלא לרב אשי קשיא י"ל דבהא מודה רב אשי ולא אמרו שוב אין לו טומאה אלא בכלי חרס גמורים דזרקי להו אינשי. וזה דוחק גדול ואינו אמת. דמהיכן מצינן לומר זה. ועוד מוסכם הוא זה דיש הפרש בין שבר לכלי דהכי איתא בהדיא במשנה בפרק ג' ממסכת כלים חבית שניקבה ועשאה בזפת ונשברה אם יש במקום הזפת רביעית טמאה מפני שלא ביטל מעליה שם כלי חרס שניקבה ועשאה בזפת אעפ"י שמחזיק רביעי' טהור מפני שביטל שם כלי מעליו. הא לך ראיה ברורה דיש הפרש בין שבר לכלי. ואם כן מאי קא מקשו התוספות כיון דהכא לאו שבר הוא וא"ת דלמאי דלא ידעינן הפרש קאמרינן ואין הכי נמי אחר האמת דיש הפרש לא קשה מידי א"כ הוה להו לתרוצי תירוץ דמהני לעצמם ולהש"ס דבהכרח טמאין מדרבנן ופלוגתיהו בבתר המעמיד כיון דבכלי חרס לא אמרו רבנן שוב והכא כלי קאמר

אכן דע דההפרש שבין השבר לכלי פי' רבינו שמשון ז"ל דהא דתנן חבית שנקבה במוציא זית ועדיין שם כלי עליה לקבל רימון וראויה לגרוגרת בזה אע"ג דניקבה בהיכא דלא נשאר רביעית מהנקב ולמטה טמאה כשסותם הנקב מה שא"כ השבר אם ניקב וסתמו וע"י סתימא מקבל רביעית טהור כיון דכשנשב' וניקב טהר לחלוטין וכיון דשבר הוא ביטל שם כלי מעליו אף אם לא היה ניקב עוד שוב אין לו טומאה והכי נמי דייק רבינו שמשון בסוף דבריו שכתב וז"ל אבל חבית עצמה אפי' ניקבה בשוליה למטה מרביעית במוציא זית אם סתמה בזפת טמאה משמע דדוקא במוציא זית וא"כ הכא קא אמרי תוספות אין לפרש דחכמים מטהרין לגמרי ומוקמינן בדניקב הכלי זכוכית ניקב במוציא רימון דתו לאו שם כלי עליו ושוב שטהר שעה אחת וכו' אי נמי בכלי זכוכית כגון כוסות דלגבי דידהו דדבר מועט סגי להו דלהוי כשבר. וזה לרבינו שמשון אמנם לסברת הרמב"ם ז"ל לא משמע מיניה הכי דתפרש בענין אחר. אלא דעדיין לבי נוקפי למה הוצרך ר"ש לההיא ממייא דברייתות להוכיח מהם לחלק בין כלי לשבר כלי והרי מתניתן הוא ערוכה שהבאתי לעיל והביאה הוא רש"י בפירוש. וצ"ע. וכתב הרמב"ם ז"ל דשברי זכוכית כשברי כלי מתכות משמע דדמי זכוכית למתכות דשבריהן טהורים מה שא"כ גבי חרס וכו'. והוא ז"ל עצמו פסק כרב אשי דהואיל דנראה תוכו כברו. ועוד כתב ז"ל גבי פשוטיהם טהורי'. מטעם דטומאה מדרבנן אחיתו בה וכו'. והא דהוצרך הש"ס להאי היינו אליבא דר' יוחנן דדמי נמי למתכות מה שא"כ לרב אשי דכלל לא מדמי להו אלא לחרס

ונראה לעניות דעתי דגם לרב אשי מדמה להו נמי למתכות כהא דטבילת חדשים. והא דקאמר רב אשי כיון דנראה לענ"ד תוכן דבריו דרב אשי לא מספיק ליה כיון דכי נשתברו למיגזר עלייהו ככלי מתכות עד שהוצרך לטמא גבן מטעם דנראה תוכן ואז אתו למימר דהוי מטעם דדמו למתכות כיון דמטמאת ליה מלבר ויש להם תקנה כי נשתברו בכלי מתכות ומן הראוי היה דמטמאין להו ככל טומאות מתכות. אי לאו מטעם שאמר הש"ס בטומאה דאורייתא אסיתו בה רבנן וכו' ועשו הכירא רבנן וכו' ועדיין תיקשה למה דימה שבריהן למתכות משום הכירא דפשוטיהן. ועוד זה לא הוזכר בש"ס. על כן נראה דלסברת הרמב"ם רב אשי לא סתר לתירוצא קמא דבודאי דמדמ' להו למתכות וטעם דבחר לו רב אשי הואיל ונראה וכו' משום דלזה הטעם נפקא מינה נמי לגבי אויר כיון דהיתוך בר א"כ אין לו אויר. והכי נמי כתב הרמב"ם ז"ל וזה לשונו. ומפני שתוכן נראה כברן לא גזרו עליהם