חפץ השם סז

נכנס לחצר הוי ספיקא דקרובים לספק מגע כיון דהוי דרך הכנסת החצר והבית. מה שא"כ הבקעה דהוי ודאי ספק ביאה גמור דאין שייכות לשדה בהדי חבירו אלא סדנא דארעא סמכינהו ואין שדה זה דרך לשדה חבירו וכל אחד לשדה הארץ יחשב. מה שא"כ חצר דהוי חצר הבית ודרך כניסו מהבית יחשב בזה דוקא הוא דקאמרינן אפילו ספק נכנס ספק נגע טמא מה שא"כ בקעה כיון דלא הוי אלא קצת ספק ביאה ולא ספק ביאה גמור אי איכא בהדיא ספק מגע מודים רבנן דטהור כמו שפירש"י ז"ל ובית הפרס הוי ספק מגע וספק טומאה וטמ' לתלות. ובזה נמי יתורץ למה נחלקו שני פעמים רבי אליעזר ורבנן גבי כל הספיקות וגבי בקעה וכולא פלוגתא חדא ובזה אתי שפיר דהמחלוקת דהנכנס למבוי אשמועינן רבותא לרבנן בספק נכנס ספק נגע דטמא. ופלוגתא דנכנס לבקעה כהאי גוונא דטמא דוקא דליכא ספיקא אחרינא ולרבי אליעזר אפילו ספיקא חדא טהור בספק ביאה ודוק כנלע"ד בענין זה והקב"ה יורנו דרך אמיתתה של תורה: אכי"ר

שם בא"ד על ספק בית הפרס אבל בשדה וכו' קשה קצת לא שייך זה אלא בשדה שאבד בו קבר משא"כ סתם רוקין ובגדי עם הארץ תיקשה דלא הוי ספק טומאה דאורייתא. ואחר האמת תיקשה תינח תיקנו בית הפרס וכו' ואין לומר דגזור לשרוף דמדאורייתא לא הוי אלא לתלות זה אינו דלא אשכחן עד השתא טומאה דאורייתא לתלות. ועוד אי הכי אחר האמת דטומאה דאורייתא דוקא לתלות מה פריך לרבנן מספק ספיקא דטמאים ממסכ' טהרות כיון דמצינן למימר דדוקא לתלות וחכמים דהכא דקאמרי לתלות לא גזרו מידי אלא לתלות כדקאי קאי וכמעט דברי התוספות אין בהם טעם

אכן נראה לי דבספק בגדי עם הארץ ורוקין וכדומה מודים דמדאורייתא שרי ודוקא בהיכא דאיכא דררא דטומאה כי הא דנאבד בו קבר וכדומה דעל כל פנים קבר איתיה אלא דלא ידענא מקומו מה שא"כ כי הא דספק רוקין דמעיקרא ליכא ספיקא דרוב העולם טהורין. וכלים הנמצאים נמי וגם בגדי עם הארץ היכא כתיבי דהוה ספק טומא' שמא ישבה עליהם וכו' ופירש התוספות נמי דמשום זב היכא כתיבא דעם הארץ מטמא כזב זב אמר רחמנא ולא עם הארץ. וכולהו מדרבנן דמדאורייתא אין כל הארץ וכל אשר בה טמאים מספק רשות היחיד: וזה פשוט

תוספות שם בד"ה ועל בגדי עם הארץ. לרש"י ז"ל היכי ליעביד לההיא דצינורא דמוסכמת מכל הש"ס. ואי תימא דליכא חששת זב משום ישבה עליהן אשתו נדה לא היה מטמא בגדים כדאיתא התם דצינורא מטמא בגדים ולא אשכחן טומאת מעין אלא בזב. וא"כ מהיכא מצא הש"ס לומר דחיישינן לצינורא דעם הארץ. וי"ל דלפי מה שפירשתי דמודה נמי דחיישינן לה משום זב כפי' התוספות אתי שפיר. אכן עדיין קשה לתרוייהו היכן מצינן גזירת עם הארץ בשני טומאות משום שמא ישבה אשתו נדה ומשום זב. הן אמת מצינן למימר לפירוש התוספות דבאושא גזרו שיטמא משום זב. וחכמי הש"ס חששו נמי לאשתו נדה שמא ישבה. וא"ת השתא דבאוש' גזרו עליו משום זב למה לא גזרו על רוקו. דלישתמע מיניה דהוי טעמא משום שמא זב הוא לפי מה שפירש מהרש"א ז"ל בדברי התוספות ועל ספק רוקין וכו' חיישינן בשל עם הארץ הוא דקאמר דהיינו ספיקם של רוק עם הארץ אמרי' שישבו קושייתם. והוא דוחק בדבריהם ז"ל פירוש מהרש"א ז"ל. ובהכרח להגיה מלת שמא לפירוש רש"י ז"ל שפירש דגזירה דהכא היא משום שמא ישבה אשתו נדה באיזה כח ר אי ומהיכא מצא הש"ס לומר תיפוק לי משום צינורא דעם הארץ דמשמע דפשיטא ליה מאן לימא לך דחיישינן לעם הארץ משום זב דליפרוך תיפוק לי. וי"ל הא דקא חיישינן לרוקו הוא דוקא לקדש ולא לתרומה ונפקא להו מה דאיתא התם בחומר בקדש כלים הנגמרים בטהר' לקדש ולא לתרומה ובהכרח לאוקמי משום צינורא כדאיתא התם. וא"כ מכאן ראיה דגזרו צינורא דעם הארץ. אכן קשה דממה שפירשו התוספות במסכת חגיגה נראה דההיא דצינורא דעם הארץ היינו עם הארץ האוכל חולין על טהרת תרומה טמאין רוקיו וטהרת תרומה טומאה היא אצל הקדש. ואוקמי התם התוספות דהא דקאסר התם צינורא דעם הארץ הוא ממעלות קמייתא מדלא משני הש"ס משום דידים שניות ומשקים הבאים מחמת ידים וכו' ע"ש. והנה גזירות באושא הוו אחר גזירות תלמידי שמאי והלל טובא ודאי כמו שפירש רש"י ז"ל דאחר חרבן הוו ביותר וכבר גזרו עליו משום זב קודם גזירות י"ח דברים ומה גזרו באושא אחר מאה שנה. וי"ל דלא גזור מעיקרא אלא משום רוקו. ואח"כ באושא גזרו בגדיו וגזירת רוקו גזירה קדמונית היתה וגזרינן על ספיק' ומה שהקשו לסברת רש"י ז"ל היינו דוקא כיון דכל הני גזירות באושא גזור מאי שנא הא מהא. ובזה אתי שפיר הא דקא אמרי התוספות הכא על ספק רוקי' חיישינן שמא של עם הארץ. ודוק. וגם לסברת רש"י ז"ל יישבו התם הם ז"ל דאין להשוות גזירות דרבנן אבל דוחק ביותר לדברי התוספות דאמרינן דהא דתנינן דטהרתה של תרומה טומאה היא אצל הקדש היינו טומא' זב וליטמי ממעין. ועוד קשה דהתם משמע דוקא לקדש והכא משמע אפילו לתרומה. וזה יש ליישב. ועוד נראה לי לענ"ד לפרש לפי פי' רש"י ז"ל דליכא אלא חששת שמא ישבה עליהן אשתו נדה. וההיא דצינורא דעם הארץ נמי דטמאה לאו משום זב דהוי כמעין אלא משום שנגעה בשפתיו. ונטמאה ממנו לזה הוא דחיישינן לצינורא כמו שפירש מהרמ"ם שהביא בתוספות בנדה פרק בנות כותים. ומה שדחו התוספות ז"ל התם איישבנו בדיבור הסמוך לזה בסייעתא דשמיא:

ודוק'

תוספות שם בד"ה ועל בגדי עם הארץ וכו' קשה קצת דילמא הא דצינורות דעם הארץ טמאים משום שנוגעים בשפתיו וטומאתו של עם הארץ משום בגדיו דחיישינן לישבה עליהן אשתו נדה. זה כבר הכריחו התוספות ז"ל במסכת נדה מהא דאוקמה בערום וטבל דהאי טומאה דבגדים דישבה עליהן אינה מטמאתו כשמסיר הבגדים מעליו אלא שנעשה ראשון וממילא אין אדם וכלים מקבלי' טומאה מראשון. ולמה הוצרך לומר וטבל. וממה דקאמר הש"ס בההיא דכהן גדול תיפוק לי משום צינורא וכו'. ואי אמרינן דכל עיקר הטומאה משום שמא ישבה הא איכא הפרש

ולעניות דעתי כל זה אינו כל כך קושי לסברת מהר"מם דהתם וגם רש"י נמי יכול אני ליישבו הכי ולומר דזה כוונתו והוא כשגזרו על בגדי עם הארץ דהוו מדרס גם בהסירם מעליו טומאתם עליו כיון דלא ידיע מהיכא גזרו עליו טומאה אתו למימר בטומאת עם הארץ אינה מטמאה כלים מה שא"כ בבגדיו אחר שאינם יודעים טעם טומאת עם הארץ. וההיא דכהן גדול דפריך בש"ס תיפוק לי. יכולין אנו ליישב דמשמע ליה להש"ס דהורקת פני כהן גדול היתה אף אם לא היה טמא אלא טומאת בגדים ועוד כיון דכהן גדול הוה ממילא אמרינן דהוה אכל וחולי בטהרת קד"ש ובקד"ש גזרו לטמא בין כשהוא לבוש בגדים בין כשאינו לבוש אף לטמא אדם. ורש"י ז"ל יהיה סובל זה מלסבול כמה דוחקי דאוקימנא לסברת התוספות כדמוכח מדיבור הסמוך לזה. ועוד אי אמרינן דגזור משום