חפץ השם סה

מינה דמוסכמת. ועוד דקא מהדרו ליה חכמים אין למדין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי סופרים שמע מינה דהא דספר מטמא את הידים מוסכם הוא: וק"ל

תוספות שם ד"ה אף הידים וכו'. וא"כ הוה טפי מי"ח. ואין לדחות דהא דספר מטמא את הידים לאו גזירת בית שמאי היא ולזה לא מנו לה דליהוי י"ט דא"כ מאי פריך הש"ס הי גזור ברישא. לעולם לא גזרו בית שמאי אלא סתם ידים מתחילה ועד סוף. והא דידים הבאות מחמת ספר לאו דבית שמאי. והשתא לא מקשינן תו למה לי דאמרינן דבהא מודו הנך משום דרבי פרנך ולא בסתם ידים אלא ודאי דסובר דכולהו הוו דבית שמאי ואהא קא מקשי התוספות דהוי טפי מי"ח: וק"ל

תוספות שם בד"ה האוחז ספר תורה ערום. משמע קצת פירוש כיון דאיכ' לדחות דהאי כל כתבי הקדש בלאו טעמא דרבי פרנך כמו שכתבו הם ז"ל בחגיגה. אי נמי דוק' בק"דש וכמו שכתב רבינו שמשון ז"ל במסכת ידים מחמת קושיית ולדידיה מי ניחא. אי אמרינן דהאי כל כתבי לתרומה לזה אמרו משמע קצת איברא דודאי התוספות סוברים דלתרומה נמי קאמר כל כתבי אפילו לפי תירוצם דחגיגה. ומה שהקשה ר"ש כבר תירצו הם ז"ל בחגיגה דלאו קושייא עיין שם. ומה שכתב מהרש"א ז"ל ליתא אלא כמו שכתב בסוף דבריו דהא דקאמרי התוספות ז"ל וכו' דקד"ש וכו' בדרך הוה אמינא קאמר: וק"ל

ע"ב גמרא שם. אלא דגזור אינהו ולא קבלו מינייהו וא"ת א"כ היכי הוי תלמידי הלל פליגי אדבית שמאי כיון דהוא נמי גזר אלא דלא קבלו מנייהו. והיו בית שמאי ח"ו כתלמיד חולק על רבו וי"ל דמחלוקת היתה שהיו יריאים דילמא לא יקבלו מהם כשם שלא קבלו מרבם ומוטב שיהיו וכו' ואחר שראו שקבלו מה' אתי שפיר דחזרו דאי לא תימא הכי מ"ט חזרו ובאיזה טעם חזרו מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור. אי נמי הא דגזור הלל בעל כרחו כהא דגת דשתק ליה שמאי: וק"ל

תוספות שם ד"ה כיון דהך גזר ברישא מיהו מהרש"א ז"ל פירש דאי לא תימא הכי הך ברייתא השנוייה וכו' ע"ש

ולעניות דעתי אין אנו צריכין לזה כיון דמעיקרא לא היה זה הזמן מוגבל דקודם ואחר הנטילה הכל דבר אחד בטהרה הוו. וכיון דחילא גזירת ר"פ ליכא חילוק ודאי דזיל בתר טעמא. מיהו דברי התוספות דחוקי' דנקטו בלשונם שלא חלקו משמע דאין הכי נמי הוו מצו לחלק אלא כיון שלא חילקו וכו'

ולע"ד נראה מעיקרא לא שייך לחלק ואי אפשר לחלוק על זה אלא בדוחק: ודוק

תוספות שם בד"ה אלא במשקין הבאים מחמת שרץ אומר ר"י לפי זה קשה כיון דכלים דחמירי מתטמאין במשקה ידים כ"ש אוכלין ולמה הוצרכו לגזירה דמשום שרץ ועוד למה לא קא מנו לה דמי לא הוי בכלל ודאי דבכלל היא. והכא ליכא לשנויי הא גזור ברישא דהיינו גזירת אוכלין לחוד אטו טומאת שרץ ואח"כ ראו עוד לגזור אף דכלים אטו דזב דהוי אב הטומאה דמדקתני והאוכל והכלים משמע דבהדי הדדי נגזרו. ועוד כמו שפירש הרב הגדול מהרש"א ז"ל בדבור הסמוך לזה כיון דהנך גזור ומיהו וכו' דאי לא תימא הכי מאי נפקותא נפקא לן מינה כיון דהויא מכ"ש אע"ג דהויא מקודם

וי"ל דהוה אמינא דלא גזור אלא בכלים אע"ג דחמירי להיות' שכיחי גבי מגע במשקין דזב דמשום סרך דידהו גזרינן משקה דידים מה שא"כ אוכלין כיון דלא שכיחי להשתין עלייהו ולרוק עלייהו כמו הכלים אימא דלא גזרו קמל"ן דאפי' הכי גזרו עליהם ואין הכי נמי דהוי סגי בגזיר' משקין דזב אלא דאפי' בלאו גזירת דזב מצינן משקין דשרץ. ואי הוה אמר משום משקין דזב הוה מקשינן אדמהדר לזב הא איכא משקין דשרץ דמדאורייתא נמי ומדקאמר דזב הוה משתמע דשרץ אין משקין הבאין ממנו מטמאין אוכלין כדי לפסול את התרומה דהיינו שלישי ואנן קיימינן לסברת רבי עקיבא דסובר שלישי לתרומה דאורייתא לזה קאמר משום דשרץ ואין הכי נמי וא"ת לוקמה במשקין דשרץ שנטמאו באויר כלי חרס דהוו מדרבנן. ויש לישב: וק"ל

תוספות שם ד"ה שמאי וכו' סתמא קתני פירוש ואין להוכיח מכאן דידי' מחמת ספר גזרו ברישא קודם וכו': וק"ל

תוספות שם ד"ה ואילו שמאי וכו' וא"ת וכו' וי"ל וכו' אבל הכא דכל היום נחלקו. הקשו בעלי הישיבה מהיכא מצי למימר דלמחר הושוו דילמא באותו יום. איברא דלדברי הש"ס לא קשה דאמרינן לאו דוקא למחר דהוא הדין באותו יום מה שא"כ לדברי התוספות תיקשי דקא אמרי הפרש בין אותו יום למחר א"כ מהיכא הוכיחו דדוקא למחר ולא אותו יום חזרו. ותירצתי להם דממילא כיון דהוו י"ח גזירות אין שהות לגזור אכל אחת ואחת ולחלוק עליו ולחזור ולהודות. ותירצתי תירוצי' אחרים דרך פלפול. וזה מיסתבר: וק"ל

דף ט"ו גמרא שם. אמר רב הונא בג' מקומות נחלקו וכו'. איתא בירושלמי והובא בתוספות במס' חגיגה דבימי הזוגות לא היתה אלא פלוגתא דסמיכא ואתו הלל ושמאי ועשו ד' מחלוקות ונראה מדברי התוספות דסוברי דפליג תלמוד דידן דאמר בג' נחלקו אהירושלמי

ונלע"ד דהירושלמי קא חשיב לההיא דרבוות' וקאמר דבימי ראשונים לא היה להם אלא מחלוקת אחת ובימי שמאי והלל ד' שרבו המחלוקות והוסיפו ג' על הראשונה ונעשו ד' מה שא"כ הכא דלא קא חשיב אלא פלוגתייהו ולא דאיתא ברבוותא ויכול אני לומר דגם התוס' יכולין לסבול דרך זה: וק"ל

שם גמרא. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעת לעת ממעטת וכו' קשה קצת מהיכא יסק אדעתין דאפילו ראתה בבוקר דם טוהר דמטמאה טהרות שנגעה בהם קודם הכי. וי"ל דקושיא זו נשמרו ממנה חכמים ז"ל במה שהקדימו חלוקת מעת לעת ממעטת וכו' לחלוקת מפקידה לפקידה ממעטת פירוש דלא הצריכו לומר זה אלא שלא תטעה לומר דהוה להו למימר דגוזרין מעת לעת לרבנן כיון דמפקידה לפקידה לא חיישינן הוה אמינא הא עקר מעת לעת לזה הסירו הטעות דמפקידה לפקידה נמי ממעטת והא והא בעינן ואינה אלא הסרת טעות בעלמא: וק"ל

ע"ב תוספות בד"ה אתו אינהו וכו' ולספרי' דגרסי לפי גירסא זאת לא איצטריך לשנוייא אלא דאינהו רבי יוסי ורבי יוסי גזרו לתלות ולא קבלו ואתו רבנן דפ' וגזרו נמי לתלות וקבלו ואתו באושא וגזרו לשרוף והיינו באושא מה שא"כ באוירא לא אפי' לתלות וכפי זה צריך להסיר מהש"ס הרבה מהלשון וי"ל דכיון דאע"ג דקאמר גזור ולא קבלו מיניה לא מיסתייא לפירכא עדיין צריך לדוחקא אחרינא לתלות ולשרוף. סתר תרוצא קמא דלא קיבל ותירוץ הכל בלתלות ולשרוף כיון דעל כל פנים צריך ליה וכפי