חפץ השם סד

ולא מהני שינוי. ומה שאמר הש"ס הכי נמי מיסתברא הוא דאיכא הפרש דעות. לליכא דעות: ופשוט

תוספות שם ד"ה ופליגי וכו' ומסתמא וכו'. ולעניות דעתי נראה דסובר רבי פרת כיון דאין מתני' דאין פולין ואין קוראין מיתוקמא כבית שמאי גם כיוצא בו ב"ש ולכן אין קורין ואין פולין דמוקמינן להו מהי"ח הוו הילכתא מה שאין כן לא יאכל דלא הוי הילכתא. ונראה דהיינו טעמא דנקטו התוספות בלשונם מסתמא דהוו להו להקשות בכח דלא מצי רבי פדת לחלוק אמתני'. אלא כוונתם לומר דעל כל פנים כיון דאית' במתניתין מסתמא אין לאמורא לחלוק. דאיפשר דגם בזה הויא הילכתא כוותייהו דדמיא להו ואין הכי נמי לעיל כשהביא ר"י ההי' דלא יאכל וכו' הוה מצי לדחויי כנז' ובזה נמי יכולין אנו לתרץ מה דלא בעא הש"ס אמתניתין דאיפשר דלא הוי הילכתא: ודוק

ע"ב תוספות בד"ה מטה חדא הואי ופלטי וכו' קשה קצת גם בדברי רב יוסף הוה מצי להקשות כיון דאפילו בבגדו ובבגדה אסיר ותו אמאי לא משנו התם כפלטי דהוו בבגדיה' דדוקא הכא דהוו בלא בגדים. ותו קשה למה לא תירצו דשני התם דנעץ חרב דבזה שרי

והנלע"ד דמעיקרא לא קשה מידי בדברי רב יוסף דשאני פלטי דנעץ חרב וכו' יצריה אזיל ליה והסיח דעתיה ממנה ואין יצרו תוקפו מה שא"כ הכא דאסרה תורה קירוב מטה לאו מטעם גזירה והוי כגוף האיסור מטה חדא דשמיע ליהו דאיסורה דקורבא היינו מטה חדא א"כ הגע עצמך נעץ אלף חורבות איסורא מיהא איכא. ולזה לא מצי לשנויי נמי בגדיהם דלא מהנו בכהאי גוונא וישבו כיון דהוה מטה גדולה ביותר הוו להו כשני מטות והוצרכו עוד לאי נמי: וק"ל

תוספות שם ד"ה אוכל ראשון וכו' טמויי מטמא פירוש מדקתני אוכל אוכל שני מפסל משמע דראשון עושה ראשון בפירוש איתמר. ואמרינן דגזרו נמי בטומאה ומבוארת במתניתין ואע"ג דאיתא רבי יהושע דשני עושה שני ולא ראשון עושה ראשון עכ"ז מוקמינן מתניתין רבי אליעזר וגבי צריכיותא דמשקין דקאמר הש"ס דלא שכיחי ולא אמר הוא טמויי מטמו מסברא ליכא למימר דגזרו דילמא אפי' הא לא גזרו אלא פסול ונקטו אוכלין לרבותא ולא מצינן לדיוקי ולמיקם עלה כיון דהוו גזירו' וחידוש הוא ואע"ג דדייקינן לא סמכינן עלה כיון דליכא בבירור דנגזרה כהא דאוכל ראשון דהוי כרבי אליעזר ותנא דידן סובר כרבי יהושע לזה גילה דעתו דוקא פיסול. ולפי מה שפירש האדון מהרש"א ז"ל יכולין אנו לתרץ דתנא נקט סדר הגזירות גזרו על ראשון ראשון ועל שני אחריו ובלאו הכי בעיני דחוק מכמה טעמי' ואין רצוני להאריך: ודוק. מכאן נשמט מפני טרדת הזמן והצרות הילד

דף יד רש"י שם בד"ה שלישי שני וכו' וחיישינן וכו' דילמא ראשון. ובמסכת חולין פירש"י זלה"ה דילמא שני ועושה שני כיון דלר"י מה שעושה ראשון עושה שני ראשון עושה שני. ושני שני לזה הכל דבר אחד. אי נמי לא גזרו בטהרת תרומה דתיהוי טומאה ותעביד שני שני וכיון דר"י אין דבריו מבוררים. לזה פירש רש"י ז"ל הכא ראשון ואז עוש' שני אבל שני איפשר דלא. ולעולם לגבי הילכתא הכל דבר אחד אי אמרינן שני עושה שני עבדינן לחולין שנעשו על טהרת תרומה שני לקדש. ואי אמרינן דבהאי גוונ' לא גזור שני עושה שני עבדינן לטהר' תרומה ראשון לזה פירש"י ז"ל הכא ראשון והתם שני: ודוק

תוספות שם ד"ה ר' יהושע וכו' וא"ת וכו' והא דמותיב ליה ר"א מש' ראשון וכו' כיון דהגזירה אי לאו שני שני אין כאן גזירה ומוכרח לגזור מטעם זמנין וכו'. לזה תירצו התוספות משום חוכא ואטלול' וגם קושיית ר"א משום חוכא הוא וכן כתבו התוספות במסכת חולין עיין שם: וק"ל

תוספות שם ד"ה ושקיל וכו'. ופסיל להו. נקט ופסיל דאי הוה אמר ומטמא הוה מישתמע שלא גזרו אלא מחמת טומאה וטמאה עצמה גזירה. לזה נקט ופסיל דאפילו אי לא הוי אלא פיסו' הוו גזרי רבנן דילמא וגם מה שכתבו התוס' שפיר והא אהא קאמינא אלא דלדידי אפי' אחר הגזירה שפיר נקט פסיל מה שאין כן לדידהו. וק"ל

תוספות שם בד"ה תנא וכו'. ובפרק שני דחולין וכו' דמצינו דעל ידי ספר שני עושה שני פירוש אחר שלא קבל ר"א דבריו במשקין דאי לא תימא הכי מאי קא מתרצו התוספות. ועוד במסכ' חולין כבר תירצו זה דטפי ניחא ליה לר"י להביא מהאוכל לאוכל וכו' דזה עביד להאוכל וכו' אלא ודאי דתרתי קאמר. ותירצו דאין הכי נמי וכיון דמה שהשיב ר"י לרבי אלעזר לא נתברר בברייתא אלא חכם אחד אמרו איפשר נמי וכו' וק"ל

שם בא"ד ויש לומר דומיא דיד מטמאה חבירתה וכו' כדמוכח בחגיגה. לכאורה משמע דהראי' היא מדקתני במתניתין בחומר בקדש וז"ל שהיד מטמאה את חבירתה בקדש ולא בתרומה. וקשה לפ"ז מפורש הוא בבירור במתניתין בקדש דווקא ומאי כדמוכח הוה ליה למימר כדקתני בהדייא. וי"ל דמתניתין דקתני לקדש ולא לתרומה אין ראייה דמצינן למימר דהא מני רבנן דרבי יהושע ושיעו' דבריהם כך הוא רבי יהושע סובר שני עושה שני ויד שנגעה בחבירתה פוסלת את התרומה. ורבנן סברי דאין שני עושה שני אלא שלישי ואין היד שנגעה בחבירתה פוסלת אלא את הקדש כיון דהוי בו רביעי והני רבנן אזלי לסברתם ואמר והכא יד מטמאה חבירתה לקדש ולא לתרומה כיון דלא הוי יד הנוגעת בה חבירתה הטמאה אלא שלישי' ומעלה הוא בקדש מבתרומה והא דקא מנו לה אחר שהיא נכללת במעלת רביעי בקדש. כבר תירצו זה התוספות ע"ש. ולעולם דברי רבי יהושע אף בתרומה ואין ראיה ממתניתין

אכן מדקא חזינן דמייתי בחגיגה הש"ס פלוגתייהו אמתניתין דקתני דוקא לקדש ולא לתרומה משמע דגם רבי יהושע לא קתני אלא לקדש דאי לת"ה כיון דמתניתין לא אתיא אלא כרבנן מאי מייתי בירור ספיקא מהא דלא קיימא כותיה. ועוד אדרבא הוה מצו להביא ראיה ברורה מדברי רבנן דמתניתין דקתני לקדש וכו' דוקא לפסול ולא לטמא. ועוד למה לא אותביה ר"י לריש לקיש מינה לפסול דוקא אם כן משמע דר"י לא קאמר אלא לקדש והיינו משמע דקאמרי התוספות. ועוד יש לדקדק דר"י לא קתני אלא לקדש אלא דאני סובר דדי בזה שכתבתי: ודוק

שם בא"ד ושמא כשראה וכו' וא"ת לימא דהאי סברא דספר פוסל את הידים כר"י ור"א לא סבר כוותיה כהא דתנן כל הפוסל וכו'. דמיתוקמא כרבי יהושע ובזה תירצו התוס' במסכת מגילה שכתבו למה לא השיב ר"י לר"א מהיד שמטמאה את חבירתה. ותירצו כיון דהוי סברת ר"י לחוד לא יקשה הרב בסברתו לזולתו הכי נמי הכא. ונראה דשאני הכא מדחזינן שהשיב ר"י לחכמים מינה שמע