חפץ השם סג

מצי לאוקומי ברייתא דמפלה בפרעושים י"ל דסובר דאילו בפרעוש גזרינן מלילה אליבא דכולי עלמא ואפילו פילוי כהא דפירש לעיל. אליבא דרבי אליעזר

דף י"ג גמרא שם. ת"ש לא יאכל הזב עם הזבה וכו' קשה קצת מעיקרא למה לא ביקש הש"ס לידע מתניתין דקתני לא יאכל הזב וכו'. אם דוקא בהיכא דליכא שינוי איירי אבל אי איכא שינוי לא או דילמא אפילו בדאיכא שינוי דמשמע דפשיטא ליה דבדליכא שינוי קאמר ודוק מינה אי איכא שינוי שרי. וממילא נפשטה בעיין. מה תאמר סבר אפילו איכא שינוי אסור א"כ מאי שנא מהכא מעיקרא לא בעא אמתניתין דמשמע דפשיטא ליה וממילא באומרך פשיטא ליה ליכא בעיא וי"ל דהא דמיא לבשר וגבינה שעולים על שולחן אחד בהיכא דאיכא שינוי וזה ידע ליה ודאי מסיפא. דשני אכסנאים כדאיתא בש"ס וכן כתב הר"ן ז"ל דהא לא יאכל דמי' לבשר וגבינה ולא מועי' בו שינוי לזה לא בעא במתני' אלא דוקא מהו שתישן היא בביגדה והוא בבגדו אי מהני שינוי אי לאו ורב יוסף דייק מבית שמאי דסתם קאמר: ודוק

גמרא שם. אמר רבי שמעון בן אלעזר בוא וראה וכו' הקשו בעלי ישיבה מהיכן מצא לדיוק זה דילמא הא דנקט הזב עם הזבה לרבותא דאי נקט הטהור עם הטמא' הוא"מ דבזב עם הזבה לא גזור דבלאו הכי לא אתי להרגל עבירה כיון דקשה ליה. וכמו שכתוב מוהר"ר עובדיה ז"ל מרטנבורק ז"ל. ולכאורה היה נראה לומר דאע"ג דהאי טעמא איתיה נמי בזב וזבה עכ"ז רשב"א גילה טעמו דיכולין אנו לומר דהוא נמי בעל הגזירה דלא יאכל וגילה טעמו דמהאי טעמא נקט זב ולא טהור ונפקא מינה נמי לזמן הזה עדיין נשאר על כל פנים רבותא בזב כיון דמזיק ומכ"ש טהור דאסור

אחר עמדי בגירסת הברייתא שהובאה בתוספתות דקתני הכי וז"ל אמר רשב"א בא וראה וכו' שאמרו הראשונים וכו' משמע דרשב"א דיוקי קא דייק הברייתא דברי הראשונים וא"כ קושיותינו הראשונות במקומם עומדות אע"ג דמצינן למימר דגירס' התלמוד היא העיקר ומדוייקת עם כל זה עדיין דוחק

והנכון הוא דתדע שפסקו רמב"ן ורשב"א וראב"ד ומרדכי ז"ל דהא דאמרינן הכא דלא יאכל הזב וכו' הוא אפילו על השלחן בלי קירוב ידים כלל. וכתב המרדכי ואפילו שתיית מים מכלי ששתתה היא ממנו היא אסור וא"כ במתניתין הכא הוקשה ליה רשב"א למה נקטו הראשונים הזב ולא קתני הטהור מה תאמר לרבותא כנז"ל. אדרבא לאשמועינן טהור דסלקא דעתך אמינא דאיידי דמגדר בטהרה ואיסור ביאה אימא דלא גזור ודוקא זב כיון דליכא אלא גדר עבירה הוא דגזור ומאי חזית דאשמועינן חידוש דזב כיון דלא שמעינן ליה מינה ואמטו להכי הוינן אמרין דטהור שרי. לזה חידש לן רשב"א דהטעם הוא משום דלא שייך טהור בהדי טמאה. לזה לא קתני לה והיינו כמה פרצה טהרה ונפקא מינה לדידן דשייך אסרינן וטעמא דלא נקט משום דבלאו הכי לא היו אוכלים עם נשותיהם נדות משום טהרה. וגם לסברת הרמב"ם ז"ל שכתב דלא מיתסר אלא באכילתם בקערה אחת ולא בשלחן אחד מלבד שיכולין אנו לישב ישובא קמא יכולין אנו לומר דסוף סוף אע"ג דהאי טהור כיון שאכל טמא יאמ' לו עם כל זה גדר הטהרה עושה רושם בו ויזכרנו כיון דאיכא עוד הפרש בינו לבינה שהיא זבה והוא טהור ודוקא טמא טמא יקרא גזרינן בו מה שא"כ הא שיש הפרש קצת וברור. ולפ"ז יתפרש דברי רש"י ז"ל הכי שכתב וכ"ש פי' אל תדמי בנפשך דהא דנקט זב וזבה לדיוקא אלא אדרבא כ"ש וכו' כנזכר וכי פרכת ודילמא הנה לפניך דברי רשב"א דטעמו הוא משום פרצה וכו': ודוק

גמרא שם. תא שמע אל ההרים וכו'. מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסיר גם וכו' פירש"י ז"ל דאסיר לן יחוד מקרא דבן אמך וכו' ר"ל וכיון דאסיר לן יחוד מטעם יצרו תוקפו וידע איסורא ולא בדיל מינה וממילא לא מהני אם יהיו בבגדיהם אחר דאיכא יחוד גם באשתו נדה בהיכא דאסיר לא מהני בגדו ובגדה אע"ג דטעם איסורא דנדה הוא שמא ישכח שמתוך שמתייחדי' כל כך יבואו לידי עבירה. וזה דייק רש"י ז"ל שכתב דאסיר מן אחיך בן אמך וכו' דהוה ליה למימר מה אשת רעהו אסיר לן מבן אמך וכו'

ומה שהקשו התוספות דאדרבא מקיש אני יחוד דאשתו נדה לאשת איש דנאסרה בפירוש בתורה ונתיר אשתו נדה בהיא בבגדה והוא בבגדו בהיכא דליכא יחוד כגון בהיכא דא דאיכא פתח פתוח מסוגה בשושנים אינה קושיא איפשר דלרש"י מותר בבגדו ובבגדה בהיכא דאיכא פתח פתוח כיון דליכא יחוד והם בבגדיהם ולא איצטריך קרא דסוגה בשושנים להתיר אותה אלא ודאי דלא התיר הכתוב אלא דבר שהיה בכלל האיסור בכלל דהיינו יחוד ודלא להתיר אפילו יחוד כהאי דשניהם במטה איצטריך מקיש נדה לאשת רעהו אפילו בבגדיהם: ודוק

גמרא שם. איבעיה להו וכו'. ת"ש העוף עולה וכו' שאני התם וכו' קשה קצת דקרי לה מאי קרי לה לא ידע זה דקא דייק היא בבגדה וכו' והוא וכו'

ולכאורה נראה לומר דסבר רב יוסף דהא דקאמר בגדו ובגדה לאו מטעם שינוי קאמר לה. אלא מטעם דאי הוה בלי בגד תיפוק לי היא גופה עבירה דרחמנא אמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תיקרב. לזה הוא דאמר בגדו ובגדה דליכא איסור אלא משום גזירה שמא ישכח וקא בעי אי חיישינן לשמא ישכח אי לאו וקא פשיט ליה דחיישינן לשמא ישכח מעוף וגבינה וזה דוחק סוף סוף שינוי הוי

והנראה הוא דסבר רב יוסף דשינוי אינו מעלה ומוריד ודייק זה עיקר הגזירה דגזרינן שמא ישכח מעוף וגבינה וסתם קאמר אף בדאיכא שינוי. ומה דקתני בסיפא דשני אכסנאי' סבר דהתם כדשמואל דבהאי גוונא אין הגזירה מעיקרא דודאי מהיכא תיתי למיכל דלאו דיליה מלבד דאכיל איסורא ובכלל איסור עליי' העוף וגבינה דליכא חילוק כלל והדוחה דוחה דילמא דווקא דליכא שינוי דאיברא דבלא שינוי אע"ג דאיכא דעות אסיר ובהיכא דאיכ' שינוי מיבעיא. והא דקתני אינו עולה סתם הוא בהיכא דליכא דעות כלל בזה בודאי דאסיר אף בדאיכא שינוי אבל בהיכא דאיכא דעו' אי איכא שינוי בהאי גוונא אפשר דשרי. ומדקאמר הש"ס הכי נמי מיסתברא בהיכא דאיכא דעות שאני ופשיט להתירא מסיפ' משמע קצת דסובר דודאי שרי וא"כ תיקשה דהכא סתמא דתלמודא ודאי דידע למתניתא דרשב"ג וא"כ מעיקרא דקרי לה מאי קרי לה. וי"ל דבהא לא קא מיבעיא ליה דודאי שינוי מהני וקא מספקא ליה אם מועיל נמי שינוי לגבי איסור ערוה ומידכר דכירי או כיון דאיסור ערוה תקיף לא מידכר אפי' בשינוי וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל וא"כ אע"ג דידע דמהני שינוי לגבי איסור מספקא ליה בנדון דידן כנזכר. אי נמי דחויי קא מדחי ליה. ואין הכי נמי דאיכא הפרש בין דעות לבלי דעות מדקתני סיפא אלא מספקא ליה אם מועיל שינוי במקום שאין מכירין. או דוקא כהאי גוונא שאין מכירין