חפץ השם סב

זה קשה לי מנא ליה להרב ז"ל שנגזרה גזירה על אברהם לאשתעבודי וזה לא נמצא בשום מקום בעולם. והכי הוי ליה למימר כי גר תהיה אתה וזרעך ארבע מאות ושלשים שנה. ועוד אדרבא אברהם אבינו ע"ה היה מלך על כל האומות ולא גר. כי אב המון נקרא ולא נתקיים הגירות כי אם מימי יצחק משנולד דוקא

ולעניות דעתי נראה להגיה הכי בדברי התוספות ז"ל. שהרי ארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק אחר שלשים שנה מגזירת בין הבתרים. וקושטא דמילתא אמרו התוספות אע"ג דלא צריך לעניינים עכ"ז כיון שהוזכרה בכתוב האי שלשים שנה וזה הפירוש אזיל לשיטת רבינו הנזכר. אלא שאין אנו נדחקים להוסיף שלשים שנה דגלות אברהם אבינו ע"ה

ומילתא אגב אורחין אמרינן דהטעם דחשיב הכתוב שלשים שנה בהדי מושב בני ישראל ארבע מאות ושלשים שנה ואע"ג דח"ו לגבי אברהם לא הוה שום גלות. עם כל זה משעה שנתבשר אברהם בגלות בניו יוצאי חלציו היה מצטער על בניו מהמזומן להם כאילו הוא היה בגלות עמם כאב על בניו והעלה עליו הכתוב כאילו היו בגלות ארבע מאות ושלשים שנה: ופשוט

תוספות שם ד"ה אלהא מהימנא ראיתי למהרש"א ז"ל שפירש דשאני שלם דלכל העולם משא"כ נאמן שלא נאמר נאמן סתם אלא לאוהביו. וקשה לי אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא. אי בעית אימא קרא הראייה דמייתי מלאוהביו אינה ראיה. דילמא נאמן סתם הוא. והא דלאוהביו דאמר הכתוב לא קאי אהנאמן אלא לשומרי הברית. ועוד כפי דידיה למה הוצרך הש"ס לראיית התרגום דמתרגמי' בלאו הכי לימא דלא נקרא נאמן סתם אלא לאוהבו וממילא אינו שם. אי בעית א אימא סברא אדרבא הסברא נותנת דנאמן בין לרשעים בין לצדיקים לפי מדותיו מיתקרי דהא כל שמותיו ית' שמו הם לפי מדותיו הוי"ה. להיותו הווה והיה ויהיה. וכן אד"ני הכי נמי נאמן לאוהביו לטובה ולשונאיו על דרך אל אמונה ואין עול ושלא לתת לרשעים יותר מכדי רשעתם ונאמן ה' לכל: וצ"ע

דף י"א גמרא שם. ואמר רבא וכו' כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה. שנאמר וכו': קשה קצת מהכא משמע דוקא גבוהים. ומקרא משמע אפילו אינם גבוהים דהיינו לרומם את שם יי' בזה זכינו וכו'. דוק מינה אם לא היינו מרוממים לא היינו זוכים. ואחד מבעלי ישיבה תירץ לזה דהא דקאמר לרומם אין כוונתו שיהיו גגות בית הכנסת גבוהים אלא לאפוקי שאר גגות גבוהי' יותר מדלא קאמר לרומם את בית אלהינו מבתינו. וזה אינו נכון בעיני דלא מיקרי מרומם אלא ביותר משכנגדו דאי בשוים לא מיקרי מרומם. ועוד קשה מנא ליה דלסוף חרבה דאי מהאי קרא דילמא הכי קא' בזה זכינו לתת לנו גדר כעושה מצוה שאין נענשין עליה כציצית שאין נענשים עליו כשאינן לובשים אותו אעפ"י שאמרו כל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה ולא דייקינן מיני' כל שאינו זהירות וכו' אינו זוכה וכו' כליצנים. ואם כן גם כן הכא דילמא אינה נחרבת

אכן נראה דהש"ס מפרש קרא בכהאי גוונא לרומם בית אלהינו זה בית המקדש ולהעמיד חרבותיו זה שאר ירושלים ומדקאמר בזה רוממות ובזה העמדה דוקא. אמור מעתה דבית הכנסת יותר גבוהה. ואל ידי זה זכינו לתת לנו וכו' דוק מינה שוה בשוה אפשר שלא היו זוכים ודייקינן עוד אבל אי הוי שאר גגות גבוהים ודאי שחרבה דלא מלבד שלא הגביהו את בית ה' אלא אדרבא הגביהו גגותיה' ובתיה' איסורא הוי ודאי וחרבה וזהו דקמ"לן רבא ודייק עונש חורבן מדנקט קרא הכא חורבותיו דהוה ליה למימר ולהעמיד בנייניו או חומותיו ודריש באם אינו ענין תנהו ענין לעונש בדיוק דאם יגביה בתיו לבסוף תחרב ודייק מיניה וביה והיינו טעמא דקאמר כל עיר שגגותיה גבוהים ולא קאמר כל עיר שאין גגותיה גבוהים אינה נחרבת דזה ודאי לא דדוקא אם גבוה' בית הכנסת יותר אינה נחרבת ולא קאמר נמי כל עיר שגגות בית הכנסת גבוהים מכל העיר אינה נחרבת דזה מבואר בכתוב. ומאי אתא לאשמועינן אלא ודאי החידוש הוא דכשגגותיה גבוהים מבית הכנסת נחרבת. דאין זה מבואר בכתוב בהדיא: ופשוט

גמרא שם. אמר רב אשי וכו' והא חרבה טעמא כיון דקא חזי לרב אשי דמשתבח אמר אי לאו דממש הצילה מחורבן מאי שבחא איכא. כנותן פת לגוסס להחיותו מרעב דליכא טיבותיה מידי. ותירץ מאותו עון לא חרבה פירוש ואם היה אותו עון היתה נתרבת מקודם והוא גרם שלא נחרבה: ופשוט

שם רש"י ד"ה כיוצא בו לעשות הרחק לעבירה. עכ"ל. הוקשה ליה מלת כיוצא בו דאין הנדון דומה דהנה החששא היא דילמא ישכח. והתם גבי זב וזבה חיישינן לעבירה ממש דהיינו עבירה דקתני במשנה ולא מצד שכחה. לזה פירש רש"י ז"ל כיוצא בו לעשות הרחק לעבירה ודוק

דף י"ב גמרא שם. רב הונא אמר הלכה מולל וכו' לפירוש הר"ן שפירש דאבא שאול ות"ק דידיה ס"ל כר"א וטעמא דלא ליהוי תנא קמא דאבא שאול דלא כמאן דלא עבדינן סברא שלישית. ורב הונא דקאמר מולל היינו משום כבודו דוקא כי זה בהכרח לומר דרב הונא אפילו בפילוי שרי דאהא דהמפלה קאי וקאמר זהו כבודו דוקא משום כבוד זהו לסברת הר"ן דליכא למימר דרב הונא פוסק הלכה כרבי אליעזר. ועוד כיון דקאמר זהו כבודו בודאי דאין כוונתו אלא משום כבודו. וקשה ליה לדידה למה הביאה הרי"ף בהלכות להאי ברייתא כלל כיון דהויא כר' אליעזר והבית יוסף תירץ משום דרב הונא קאי אדידיה וזה דיחוי בעלמא דהוה מצי לאתויי דברי רב הונא באנפי נפשיה דלא ידעינן מאי שמעינן במה דסמכינן דברי רב הונא אברייתא

ולעניות דעתי נראה לסברת הר"ן ז"ל דאשמועינן בהבאת הברייתא בהלכות וקאי רבי אליעזר אדידיה דאפי' פילוי דסלקא דעתך אמינא דאסור וכמו שכתב הרא"ש קמ"לן דאפילו הכי שרי דאדידיה קאי רב הונא ושרי ודוקא משום כבוד דלא חש הרי"ף למיטעי לומר ההיא ברייתא כבית הלל. דבית הלל ודאי שרו אלא ודאי כרבי אליעזר ולמיעב' הפר' לפילוי כיון דסובר בכוונת רב הונ' דשרי לחלוטי אלא משום כבודו וקאי אברייתא דמפלה ואפי' הכי שרי. ודוק. אלא דקשה לי דברי הרא"ש ז"ל דמוקי להרמב"ן כסברתי' והוא ז"ל ורשב"א ז"ל פירשו בדברי רב הונא כפירוש הר"ן ז"ל ובהכר' דאפי' פילוי שרי רב הונא כיון דקאי אהמפלה. ודוק

תוספות שם ד"ה נוטל וכו'. וקשה דמשמע וכו'. קשה קצת פשיטא דלא קאי הכי. והא ראיה מברייתא דאין פולין ואין קורין לאור הנר בתרוייהו ותיפוק ליה מצד הריגה וההיא ברייתא בית שמאי ורבי אליעזר שמותי וא"כ ממילא ודאי דלא גזר. ודוק

תוספות שם ד"ה רבה וכו' לפי' ריב"א דרבא בחול