חפץ השם סא

אודעיה מעיקרא ואמ' ליה הקב"ה מתנה טובה אני רוצה ליתן לך ונתרצה ואין כאן בושה. אי נמי כיון דכבר קבלה אין כאן לומר שמא יתבייש לקבלה. ועוד הני מילי דאיכא בושה היכא דידיעת המתנ' הויא מפי הנותן מה שא"כ הא דממילא קא ידע לה ליכא בושה: וק"ל

גמרא שם. והא שבת מילתא דעבידא וכו' קשה קצת לדידיה דשבת עבידה לגלויי אדמהדר לאותובי אדרבי חמא בר חנינא הוה ליה לאקשויי בברייתא עצמה דקאמר רשב"ג מכאן וכו' הנותן פת לתינוק וכו' מנא ליה לרשב"ג דילמא הא דהוצרך לאודועי הוא כדי שלא יתביישו ולעולם אי הוי במציאות. דלא עבידא לאיגלויי כזה דפת לתינוק לא הוה ליה לאודועי. וי"ל דמדק' מודיע להו שבת שמעינן דהנותן פת לתינוק דאי תימא שלא יתביישו דוקא לא הוה ליה למימר אלא מתנה טובה וגדולה אני נותן לכם דוקא וליכא בושת כשיקבלו איזה דבר מתנה גדולה. ומקאמר להו ושבת שמה שמע מינה לאגמורי מיניה אנן דגמרינן דצריכין לאודועי והיינו פת לתינוק מכאן אמר רשב"ג וכו': וק"ל

גמרא שם. אמר רב מחסיא הכי אמר רב וכו'. הנותן וכו' קשה קצת מאי הכי אמר רב וכו' לא הוי ליה למימר אלא אמר רב וכו' ודי. ועוד למה לא בחר מכל מימרות רב כי אם זאת המימרא כיון דאיכא מימרות ואגדות הרבה כדלקמן. ועוד דלקמן דקאמר רב מחסיא חביבין עליך וכו'. משמע דמעיקרא לא הימניה במה שאמר יהיבנא ליה עד דיהביה ניהליה וח"ו למיחשד ביה

אכן הנראה בפירוש הסוגייא הוא גם אילו לא הוו קושיות הוא דרבה בר מחסיא כשראה דרב חסדא הוה מכריז וכו' אמר איפרש דרב חסדא מרוב עושרו רצה לתת אותם המתנות במתנה לאיזה אדם אשר יזדמן. ולא רצה לתתם בטובת הנאה דלא לאחזוקי ליה טובא המקבלם לזה הערים ואמר כל מאן וכו' וא"כ בזה הנוטלם ידמה ששכרו אתו פעולתו אשר עבד בה ולעולם לאו מטעם שמעתא דרב ונסתפק עוד רבא בר מחסיא דאיפשר דמשום שמעתא דרב לזה נתחכם רב מחסיא ואמר לו בחכמה ההיא שמעתא דרב דהנותן וכו' ממה נפשך אם אין כוונתו אלא ליתנם לאיזה אדם ממילא בהאי מימרא דרבי חזור בו דלסברת רב חסדא ירא' דסובר דאין צריך לאודועי. ומהאי מימרא דרב נראה דצריך לאודועי כדי כשידע שנותן לו מתנת חנם יהיה אוהבו מה שא"כ אם יתן לו בהמצאה זאת לא מיחזי שנותן לו ואין כאן אהבה והוי כשכר חזן. ואם כוונת ר"ח היא לאהבתו ותשוקתו לשמוע דברי רבו מ"ה בודאי דאפילו יסבור דהנותן צריך להודיעו אפי' הכי יתנם לו לתשלום גמול ההיא מימרא וזה יתגלה כשיתנם סתם לזה כאשר נתנם סתם הוברר לרבא בר מחסיא דמשום תשוקת המימרא וכתשלום גמול ולזה הוא אומר עתה חביבין עליך וכו'. דהשתא הוא אשר ידע כנז' משא"כ מעיקרא ויתיישב נמי מלת הכי דמשמע כסתירה לדבריו מלבד הודעת המימרא להיותו סובר דר"ח רוצה לתת ממונו מבלתי החזיק לו טובה עליו והיינו טעמא נמי דלא בחר להביא מימרות של רב כי אם זאת ודוק

גמרא שם. נתגלגל הדבר וכו'. והא דאמרו ז"ל ראוי היה יעקב לירד וכו' נראה לי דהוי כאלהים חשב' לטובה ושעתא אחריתי נפקא ריעותא דסוף סוף דבר זה גרם לירד. ובזה לא קשה מה שהקשו התוספות שנגזרה גזירה דעל כל פנים גרמא הוי ונפקא מינה איפשר דאף אם בא היתה גזירה היו יורדים. ולפירוש התוספות דאי לא הוי מעשה דיוסף לא היו יורדים למצרים אלא לסוף הארבע מאות: י"ל הא דאמרו ראוי היה יעקב וכו'. לאו דוקא יעקב אלא משום דאחר האמת יעקב ירד וכו' נקט יעקב אלא דמהא משמע דמכירת יוסף גרמא טוב שירד יעקב בכבוד ולפי' אדרבא גרמא רעה. דאפשר שלא היה יורד יעקב כלל עד סוף הארבע מאות. ויש ליישב

גמרא שם. ירדו אבותינו וכו' קשה קצת למה לא הוסיף עוד רבא מכירת יוסף דהול"ל ומכרו אחיהם וכו' ועוד למה דקדק בלשונו וירדו למצרים מה לי מצרים מה לי וכו'. ופשיטא דלמצרים ירדו דמי לא ידע דהוה ליה למימר וגלו אבותינו אמת דזה יכולין לתרץ כיון ד"ה קא חשיב גלות מבין הבתרים לזה אמר למצרים כי קודם לכן גולים היו

אכן יתבאר בהקדים קושיא אחרת בעלמא למה המצריים נענשו אחר אשר אמר ה' וגזר כל הקורות את ישראל ולזה השיב רמב"ם שהקב"ה אינו אומר בפירוש אומה פלוני' תשעבד בבני ולזה נענשו המצריים. ומה שהשיג הראב"ד ז"ל שהרי הם כמקדימין למצוה המצריים. נראה לי דהני מילי אם היו אומות העולם מצערין ומענין לקיום דברי י"י שפיר ואדרבא הרשעי' כופין ומצערים אותנו על קיום דתינו להעביר דת. דהרי אם בחקותיהם ילכו ישראל ב"מ הלא ירחמהו דמה שפירש הראב"ד דנענשים א"ה על תוספת עינוי לא נהירא לן בזכותייהו אלא נענשים על עיקר ותוספת. וזהו שאמר הכתוב אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה. שהקב"ה קצף על ישראל על עון אשר בידיהם וישלח בם את האויבים אומות העולם. והנה האויבים אדרבא הם מצערים ומענים על אשר אין מרשיעין ומוסיפין עון על עון והיינו לרעה וזהו שאמר ונקם ישיב לצריו דהא לעיל מיני' כתיב אם לא כי צורם מכרם ולמה קראם לאשר קונים מהמוכר צריו אלא ודאי שהרשעים הענוי והצער שעושים לישראל הוא אדרבא על אותו מיעוט דביקות שיש לנו בה' והיינו שקראם צריו וכפי זה תוספת ועיקר הם חייבים בו

והנה רב חמא סובר דבעון מכירת יוסף גלו אבותינו למצרים אשר נשתעבדו בו ישראל יותר מהמדה והשיעור דאי לאו הכי היו יורדים ישראל וגולים לשאר העמים דהלא תמצא שבעים אומות והיה ה' בוחר להם מקום לנחותם שאין כל כך עינוי בו כמצרים והיינו דקא דייק וירדו אבותינו למצרים לומר דבעו' זה נצטרף עד שירדו למקום אבודה קשה. והיינו טעמא שלא הזכיר רב חמא מכירת יוסף כיון שמזכיר עונש המכירה ממילא איתה למכירה ואמורה. אי נמי במה שאמר רב חמא נתקנאו בו אחיו שם כאמרא המכירה ולפי זה מילי מילי קאמר אחד שנתקנאו בו שנית שירדו אבותינו וכו': ופשוט

גמרא שם. אמר רבי אבין וכו'. נפקא לן מדברי רבי אליעזר דאפילו אין ישיבתם קרובה אלא בשנה אחת והא דקא משמע לן ושלותה וכו' לאשמועינן דאתו שנה שחסרה לצוער. אינה משנים של צער דאין בהם מרד להקב"ה כל כך אלא משנים של שלוה דהא שלותה וכו' בצירוף ב' שנים קודם עבודת כדרלעומר והיא טענת לוט על צוער דאילו היתה אותה שנה משנים של צער לא מיקרי עונותיה מועטים דודאי רוב המרד בשנים של שלוה הוא והיא גם היא ישנה בשלוה כל אותם שנים של שלוה: ודוק

תוספות שם ד"ה נתגלגל הדבר וכו' שהרי ארבע מאות שנה וכו' שלשים שנה וכו' עב"ד. איברא דהאי שלשים פשוט דמוטעית היא ומה שכתב מורינו הגדול מהרש"א ז"ל ליישובי אעפ"י דבאמת הלשון מיושב. עם כל