חפץ השם נח

רבינו חננאל דהא עובי חולית הבור וכו' אלא ודאי כמו שפרש"י ז"ל משמע דלרש"י ודאי יצטרף עובי הכתלים

והב"י הביא ראיה לזה מהא דקאמר לעיל גבי הא דקאמר הש"ס גמורה שנגמרו מחיצותיה ופירש רש"י ז"ל כגון חריץ. אי נמי גדר דרואין פני הגדר וכו' הא לך ראיה דמצטרף והקשה מגן דוד מהא דאיתא לקמן בעי רבי יוחנן כותל שמוקף לכרמלית גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה וכו' ואמר עולא לאחרים עושה לעצמו לא כ"ש א"כ אי תימא דמצטרף עובי הכתלים רבי יוחנן מאי קא בעי ועולא למה הוצרך לשינוייא דלאחרים עושה וכו' וצ"ע עכ"ל. ולע"ד י"ל דלעולם מצטרפין וה"מ היכא דמשתמשים רחב החלל ורוחב הכתלים בהדי הדדי כי הא דעמוד דסוף סוף השתא מיהא רוחב הארבעה סמוכים ומשתמשים בהו בהדי הדדי. אי נמי בור וחולייתו תשמשייהו בהדי הדדי נינהו דאינו משתמש בבור אלא דרך עובי הכתלים וקא מצרף לעובי הכתלים לחלל הבור מה שא"כ בכותל שמוקף לכרמלית. שתשמישיה מחולק מן אויר הבקעה והא לחוד והא לחוד דאדם נכנס לבקעה ומשתמש בחללה ועובי הכתלים מוגבל לחודיה בזה ודאי לא אמרינן דמצטרפי וזה אליבא דכולי עלמא. אלא דבמחיצות הכוורת פליגי רבינו חננאל ורש"י ז"ל. לרש"י לא שנא מחולית הבור. ומה שאין יכול לאשתמושי בכל הארב' הא אמרו בפרק חלון כיון דחזו למנח עלייהו מידי ולאשתמושי שפיר דמי, ולסברת התוספות ז"ל אמרינן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל דמחיצות דכוורת מתקלקל ולא חזו למנח עלייהו מידי ולזה לא מצטרפי: וק"ל

דף ט' ע"ב גמרא. מפסיקין וכו' ראיתי לפרש כוונת הפוסקים בזו הסוגייא. להרמב"ם ז"ל כוונת התנא היא דלגבי תפלה לא שנא אכילה. לא שנא תלמוד תורה אין מפסיקין כל עוד דאיכא שהות. ולקריאת שמע מאכילה אין מפסיקין בדאיכא שהות ומתלמוד מפסיקין אע"ג דאיכא שהות. והיינו דקאמר רמב"ם ובדין אין מפסיקין בשום פנים בין לקריאת שמע בין לתפלה כל עוד דאיכא שהות. ומה שאמר לבסוף עוד אין מפסיקין כל עיקר כוונתו דאפילו הגיע זמן מנחה קטנה אין מפסיקין דלא כריב"ל זהו כוונת הרמב"ם ז"ל ועיין במלחמות. וביד החזקה להרב ז"ל דכך היא סברתו אלא במה דכתיבנא דלגבי תפלה אין מפסיקין מדברי תורה דוקא בדאיכא שהות כתב הרב ז"ל ביד דאפילו ליכא שהות לתפלה אין מפסיקין מדברי תורה דאתדחיי' תפלה לחלוטין כיון דמוקמינן לה בתורתו אומנתו וקשה מנא ליה הא כיון דמוקמינן למפסיק לק"ש היינו אפי' איכא שהות מפסיק משיגיע זמנה א"כ ממילא כד דייקינן אין מפסיקין לתפלה נחתינן בחד דרגא דהיינו אין מפסיקין משיגיע זמנה כל עוד דאיכא שהות לתפלה ולעולם אין מבטלין אותה לחלוטין וכי תימא א"כ היינו אין מפסיקין דרישא וכבר תנא ליה חדא זימנא. י"ל כיון דלסברת הרמב"ם אכילה יותר חמורה כמו שמובן מדבריו הכא וביד אצטרי' סלקא דעתך אמינא הן אמת דלגבי אכילה אין מפסיקין. אבל לגבי תלמוד תורה מפסיקין דקריאת שמע מטעם דאמרינן האי תורה והאי תורה לא שנא קריאת שמע ולא שנא תפלה מפסיקין קמ"לן דאפילו מתלמוד תורה אין מפסיקין. וא"כ מהיכן מצינן לדיוקי דבר זה ממתניתין. וי"ל דהוקשה ליה יתורא דמתניתין דמפסיקין אי תימא דכך היא כוונתו דתנא דמתניתין לישתוק והוי כקריאת שמע והוה ליה לתנא לפרש בקריאת שמע מדברי תורה. ודוק

והר"ן ז"ל דעת אחרת עמו דמפסיק לקריאת שמע אפילו מאכילה משהגיע זמן דאפילו איכא שהות. דאי ליכא שהות פשיטא דמפסיקין. ונראה לי דסוב' דהא דאין מפסיקין קאי ארישא והש"ס נראה יותר כוונתו מהא דלא הכריח אלא מסיפא דאין מפסיקין משמע דרישא מפסיקין לא קאי בעוסקין בתורה. וכתב עוד דוקא שהתחיל מכי מטא זמן חיובא. ולדידיה בהכרח הוא דפשטא דמתניתין הוא כמסקנת הרי"ף ז"ל. דלגבי מנחה אפי' הגיע זמן מנחה קטנה אין מפסיקין כל עוד דאיכא שהות ולכן אשמועינן לגבי קריאת שמע מחמרינן להפסיק כשהגיע הזמן אפילו איכא שהות אבל אי אמרינן דסובר דפשטא דמתניתין כשהגיע זמן מנחה קטנה מפסיק כריב"ל א"כ מאי רבותא איכא בין תפלה לקריאת שמע הלא זמן חיוב תפלת מנחה דהיינו מנחה קטנה ע"כ יפסיק אע"ג דאיכא שהות ודכוותה בקריאת שמע יפסיק ומאי רבותא ואי לאו דברי הר"ן ז"ל שסיים דהא מדאורייתא והא מדרבנן הוה אמינא דהיא הנותנת: כיון דאותו זמן מנחה גדולה לא הוי חיוב ואדרבא מצותה מנחה קטנה אין מפסיקין וקריאת שמע דיותר מצוה להקדים מפסיק אלא מהא דקאמר ק"ש דאורייתא משמע משום חומרא במילי דאורייתא ולא קא חזינן שום חומרא. בשלמא לדעת הרא"ש ז"ל דמנחה גדולה אדרבא מצוה יותר מן המובחר שפיר דמתפלה אין מפסיקין ובק"ש מפסיק אלא למאן דאמר דזמן מצותה היא קטנה קשה וכו' אלא בודאי דסובר כמסקנת הרי"ף ז"ל ובזה תירץ בספר הפוסקים ולא תכשל. ודוק

תוספות שם ד"ה לימא תיהוי תיובתא. וכו' וי"ל דאם התחילו אין מפסיקין משמע ליה אפילו התחילו באיסור. לכאורה נראה דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי בדברי ריב"ל דסתם קאמר מה תאמר מכח הקושיא הוה מצי לישנויי אם כן ג"כ אם התחילו דמשמע ליה אפילו התחילו באיסור מכח התיובתא הוה יכול לשנויי וכי תימא דשאני אם התחילו דמתניתין שהכריחו לעיל התוספות בד"ה ואם התחילו ואפילו התחילו באיסור. הלא תראה דמהש"ס הוא דהכריח ואנן להש"ס קא פרכינן דלוקי מתניתין בהיתר ואין ה"נ בסוכה פרכינן נמי הכי דלוקי מתניתין בהיתר. אלא דלעניות דעתי נראה בסמוך דאסרה מתניתין ג"כ התחיל באיסור קרינן ביה כיון דאסרו ליה רבנן. וכמו שנראה מדברי הר"ן ז"ל שכתב וה"מ שהתחיל אחר שהגיע זמן מנחה. או סמוך לה אבל התחיל בהיתר וכו' הרי לך דסמוך הוי כתוך. ובזה אתי שפיר דמכריחו התוספות לדברי הש"ס דטעמא משום דמשמע ליה דאם התחילו דקתני דאי אמאי דקתני ברישא דאסור הני מילי לכתחילה אבל אם עבר והתחיל והכי משמע ליה משא"כ בדברי ריב"ל לא קתני אם התחילו בהדי הא דאסור לטעם דדייקינן הכי ושפיר. אלא הדקשה לי על מה שכתב בספר מ"מ של הרב בעל התוספות י"ט שפירש לדברי הרא"ש דהא דקאמר הרא"ש התם ולריב"ל לא שנא ליה בין התחילו בהיתר בין התחילו באיסור כדמשמע פרק קמא דשבת ופירש הרב הנז' דהא דקאמר כדמשמע פרק קמא דשבת היינו מדלא משני הש"ס דריב"ל קאי אהתחיל באיסור ומתניתין בהיתר קשה. הרי לך ראיה שהביאו התוספות דיכול הוה לשנות הכי והראיה מההיא דהבדלה והכא היינו טעמא משום דאם התחיל משמע ליה וכו' ולעולם ריב"ל לא קאמר אלא דוקא התחיל באיסור. וי"ל דהא דקאמר מדלא משני דעת הרי"ט לומר אפילו התחיל סמוך למנחה קטנה וכיון דלסברת ריב"ל אסר משהגיע ושמעינן מינה אפילו התחיל מפסיק ודוקא משהגיע ודייקינן נמי אפי' התחיל מדקאמר אסור לטעום כמו שכתבו התוספות ז"ל ועדיין אני אומר דוקא