חפץ השם נז

ז"ל שכתב שמצא בקצת נוסחי הרי"ף ז"ל נראה דסובר כוותיה איברא דסוגיא דעירובין צריכה נגר דיפריקנה וכמו שתמה הרז"ה בדרך רחמנא ליצלן מהני דעתא ואתמה על המרא' למה נשאו פנים ולא אישתמיט שום אחד להקשות אמאי שכתב הרמב"ם ז"ל שכל החצר נקרא צידי שכן כתב בפירוש המשנה בפירוש שסובר רבי אליעזר שכל החצר רשות הרבים. ואם יסייעני יי' אקריב את פרי מנחתי: וק"ל

דף ח' גמרא שם אמר עולא עמוד ט' וכו' נתחבטו בזה הקדמונים להרמב"ם ז"ל לא בעינן ד' על ד'. ולהראב"ד ז"ל בעינן ד' על ד'. ונתן טעם הר"ן לסברת הרמב"ם דהוי חשוב כיון דאחשבוה כ"ע לכתופי עליו הוי כידו משמע מכאן דהיכא דמחשיב לאותו דבר וניחא ליה אע"ג דלית ביה ד' על ד'. כיון דאחשביה חייב. וא"ת לעיל כד בעי הש"ס והא ידו לית בה ארבע על ארבע לימא אחשביה בלאו טעמא דידו של אדם חשובה לו כארבע על ארבע. וי"ל דהא דקא אמינא דכיון דאחשביה אע"ג דלית ביה ארבע הוי מקום חשוב היינו אחר אוקמתא דהש"ס דידו של אדם חשובה וכו' אמרינן נמי עמוד כזה חשוב ונפקא לן מזה כיון דשוה לידו של אדם זרק ונח על עמוד ט' וכל שהוא ברוחב חייב אע"ג דלא נתכוון דחשוב הוא. וכפי זה חורי ר"הר לאביי דחשיב להו דניחא תשמישיה כעמוד לא בעינן בהו ארבע על ארבע וכפי זה לא בעינן שיהיה בו ארבע אלא דוקא במקום שאינו מוכן ואינו חשוב לתשמיש כגון גוף בר"הר למטה משלשה וכדומ' דבזה בעינן ארבע על ארבע מה שא"כ כגון העמוד וכדומה דחשיב לתשמיש בני ר"הר הוה ליה כאילו יש בו ארבע על ארבע אעפ"י שאין בו וק"ל

גמרא שם. עמוד ט' וכו' הא מילתא פליגי בה רבוותא להרא"ש ז"ל מט' ועד עשרה רה"ר דחזי לכתופי. ולהרמב"ם ז"ל דוקא עמוד ט' מצומצמות נרא' לי דטעמא דהרא"ש סובר דמדקאמר הש"ס משלשה ועד תשעה לא מידרס דרסי ולא מיכתף מיכתפי משמע דלא יצא מכלל כתוף אלא עד תשעה. והסברא נמי סוברת זה. ולהרמב"ם מדלא קאמר מתשעה ועד עשרה. משמע דוקא ורש"י ז"ל נראה דסובר כהרמב"ם ז"ל מדקאמר עמוד ט' דוקא נקט כוונתו לומר מצומצמות דאי לא תימא הכי למאי נפקא מינה קאמר רש"י ז"ל דוקא דאי לענין למטה מתשעה זה דבר מבורר בש"ס: ופשוט

גמרא שם. ורבים מכתפים וכו' מהכא משמע דבענין דחזינן להו דמכתפי מדקאמר ורבים מכתפים דלא מהני בהיותו ט' אלא ורבים מכתפים שהוא מתנאי החיוב ומדקאמר לקמי' ט' ודאי מכתפי עילוי' משמע דבהיו' ט' לא בעינן תו ליקרא ר"הר. וראיתי להרמב"ם והרב"ד שנחלקו בזה. דלהרמב"ם דייק ט' דבהיותו ט' לא בעינן מכתפי. ולהראב"ד דוקא דמכתפי וט' לחוד לא מהני ובודאי דטעם דכל אחד לפי מה שפירשתי מדיוקא דקאמר ורבים היינו פסק דהראב"ד ומדקאמר ט' וכו' ודאי היינו פסק הרמב"ם ז"ל אלא דעדיין צריכין אנו לידע לסברת כל הכיתות מר היכי עביד לדיוקא ומר היכי עביד וכו'. וי"ל דלהרמב"ם לעולם לא בעינן מכתפי. והא דנקט עולא במילתיה ורבים מכתפין לדיוקא לאשמועינן דאי לא הוי ט' אע"ג דהוו מכתפי פטור דאנן לא אזלינן אלא בתר דבר השוה לכ"ע ודוקא תשעה ובהיותו תשעה לא בעינן מידי להיותו חזי. ולהראב"ד ז"ל לעולם דוקא דחזינן להו דמכתפי. והא דנקט ט' ודאי מכתפין לאו משום הכי דחינן פשטן דסוגיין דקאמר בפירוש ורבים ומפרשינן להו דהכי קאמר ט' ודאי דחזי דמכתפי וכיון דחזינן להו דמכתפי והש"ס סמך אורבים מכתפים: ופשוט

רש"י שם ד"ה שדי נופו וכו' ודרב חסדא דלא כרבי פי' מדקאמר אביי ר"הי דמשמע דאפי' רשות היחיד בעינן ד' כוונתו דרב חסדא דלא כרבי ודלא כרבנן. ואביי דייק זה מדקתני זיז וסת' זיז וכו' משמע דאפילו ברשות היחיד בעינן ארבע וכי תימא לוקמה אביי לכולה עיקר ונוף ברה"י. לזה י"ל כמו שפירשתי לעיל כיון דאיירי באיסור ארבע אמות ואין הכי נמי דאפי' כוליה בר"הי בעינן בו ארבע. וא"כ בהכרח דבעינן ארבע דאחשביה לנוף מדפסיק ותני שדינן בהכרח דבעינן ארבע בר"הי כעיקר דאי לא בעינן הגע עצמך אי שדינן סוף סוף כיון דלית בעיקר ארבע במה אחשיביה לנוף וא"ת כפי זה היכי הוי פשטא דסוגיין דהש"ס קא מתמה לימא כר' דפסק כיחידאה לגבי רבנן וקאמר לא דאפילו כרבי לא אתי. וי"ל דהכי קאמר לימא כרבי ואייתינן מיהא סייעתא מרבי לסברת רב חסדא ודחה הש"ס ליכא למשמע מינה מרבי כרב חסדא ודכולי עלמא בעינן ארבע ובזה אתי שפיר ולא ניחא ליה לרש"י לפרש דשדינן נופו ליקרא ר"הי דאין סברא כמ"ש לעיל ומה שפירש אדוני הגדול מהרש"א ז"ל דכוונת הש"ס דקא אמר לימא וכו' פירוש הוה ליה ליפסוק הילכת' כוותיה ומשני אביי דאיכא למימר דלא פליגי בדרב חסדא. עיין שם. איני מבין דבריו. חדא איפשר דלא ידע לה רב חסדא לההיא דרבי דברייתא היא וזה הוי מכללי הש"ס. ועוד לדידיה משמע מהש"ס דמיתוקמא הא דרב חסדא והא דאביי אינה אלא מה שהייתי מבין בדברי רבי. ורבנן אילו לא אשמועינן רב חסדא דברשות היחיד לא בעינן ארבע ולא הוה אמר רב חסדא אלא הלכה כרבי ומסקנת הש"ס היא כרב חסדא כפי זה ודאי דלא הוה מצי הש"ס לדחות כדדחינן לעיל כדאמר אביי הלא גם לדברי אביי דברי רב חסדא עיקר ואין לומר דהש"ס בעי לעיל לדחות בדברי אביי אעפ"י שאינו אמת כיון דסתמא דש"ס אסיק כרב חסדא לסברת מהרש"א ז"ל. וצ"ע בדבריו ולדידן דאידחו דברי רב חסדא הא דקאמר הש"ס לעיל לר"הי דאין ר"הי למעל' מעשרה והאמר רב חסדא וכו' הוא דוקא לענין ר"הי עולה עד לרקיע ולא למקום חשוב דעל כל פנים סובר הש"ס דבעינן מקום חשוב גם בר"הי אלא לענין אויר רה"י עולה עד לרקיע. ונפקא מינה להיכא דנוח בפני כותל וכדומה. אי נמי שנתכוון להציעו שם דבזה אחשביה. כי הא דזרק בפי כלב ובזה אפילו זרק על גבי זיז היכא דלא ניחא ליה בענין אחר שפיר דמי ואליבא דכולי עלמא. וק"ל

שם בא"ד לישנא אחרינא וכו' לפי זה צריך לומר דהש"ס נמי דקאמר לעיל דלא אמר אביי מודה בזה דאיפשר דבר"הי לא בעינן ארבע אלא דמעיקרא סבר דזרק הוא באיסור ארבע אמות ובר"הר ואפי' הכי קאמר דלא בעינן ארבע ובזה הוי מתניתין רבי הוא ולזה דחה הש"ס בדאביי דשדינן נופו פליגי דהוי ר"הי למר ולמר וכו' ובזה אף אי אמרינן דבר"הי לא בעינן ד' ליכא לאוקמה למתניתין כר' אימור דאמר רבי דלא בעינן ארבע בר"הי. ברשות הרבים מי אמר. אי נמי כמו שכתב הר"ן ז"ל דדוקא לא קאמר רב חסדא אלא בדבר שהו' מיוסד בר"הי כזיז מה שא"כ אדם אפי' בר"הי גם בר"הי בעינן שיקבל בדבר שיש בו ארבע אפילו לרב חסדא ולדבריו צריכין אנו לומר אין הכי נמי דהוה מצי הש"ס לדחות בזה אלא דפריך וכו': וק"ל

תוספות שם בד"ה רחבה ששה פטור ואין נראה פירוש