חפץ השם נד

ואין לו לחי או קורה הרי זה כרמלית. ופירש ה"ה שהרמב"ם ז"ל מפרש ענין זה דמבוי שיש לו שלש מחיצות. בקרן זוית דקאמר הש"ס לקמיה. עכ"ל. והש"ס מוקי לההיא פלוגתא דרבי אליעזר וחכמים בחצר שנפרצה. דמחלוקת בצידי ר"הר וכו' א"כ לפירוש הרמב"ם ז"ל קא עביד לצידי כקרן זוית שפירש הוא ז"ל. ומדברי ה"ה שהביא דברי הרשב"א לפרש צידי ר"הר דקאמר הרמב"ם נראה דכן סובר הרמב"ם. הן אמת דיכול אני לומר שהוא עצמו דברי הרשב"א. הרמב"ם פירש ג' מחיצות. וגם הרשב"א נמי ג' מחיצות קאמר והיינו אותו מעט שבולט מהכותלים מב' צדדי' חשבינן ליה למחיצות אע"ג דלא דמיין. דהא קרוב כל כך לרשות הרבים מצד שאינה מחי' ארוכה שמערבת בני ר"הר ליכנס בתוכה מה שא"כ חצר שנפרצה דודאי אין לך חצר שפחותה מארבע אמות ודאי שאין בני ר"הר מסתלקים לתוכה דרך הילוכם עכ"ז אמרינן דלדידה לא שנא כיון שאינה ר"הר גמורה לא שנא. ותימא על ה"ה שפירש דברי הרשב"א ז"ל בצידי דקאמר הרמב"ם ולא פירש כגון חצר שנפרצה. הן אמת דקשה ליה. אי לענין זה קאמר הרמב"ם ז"ל דין צידי דהוי כרמלית כבר אשמועינן קודם לזה במבוי שיש לו שלש מחיצות שהבאתי בסמוך דהוי כרמלית. דהיינו הענין עצמו דחצר שנפרצה שפירש הוא ז"ל. ולמה חזר פעם אחרת לומר צידי ר"הר כרמלית אע"ג דלא דמי וסלקא דעתך אמינא דשאני חצר שנפרצה כיון שהיה עליה שם רשות הרבים לא מיעקר מינה אע"ג שנפרץ כותל אחד מצדדיו. מה שא"כ מבוי שלא חל עליו שם ר"הי בעולם קמ"ל. עכ"ז כיון שלא פירש ולא חילק במבוי ומשכחת לה למי במבוי שהיה רשות היחיד על ידי לחי או קורה. ונשברה קורתו ונפלה לחייו. לזה פי' והביא דברי הרשב"א דהוי ענין משונה ממבוי סלקא דעתך אמינא דוקא מבוי כיון שהוא ארוך ביותר שאין בני רשות הרבים מסתלקים לשם דרך הילוכם הוא דהוי כרמלית. מה שא"כ כגון הא שהניח קצת מן הכותלים ובנה כיון שקרוב כל כך לרשות הרבים אימא דהוי רשות הרבים קמ"ל דכרמלית הוי. ובזה יתיישב מה דקשה לסברת הרב המגיד ז"ל דהא סתם צידי אוקימ' להו בש"ס אית להו חפופי. והכא סתם צידי קאמר רמב"ם וממילא אית להו חפופי דלא הוי סתם צידי דהרמב"ם ז"ל דלא כסתם צידי דש"ס וא"כ הוה ליה לאוקומי צידי דהרמב"ם בסתם צידי דאית להו חפופי. ובמה שפירשתי אתי שפיר דהרמב"ם סמך על מה שכתב לעיל בקרן זוית שהוא מבוי שיש לו שלש מחיצות דהוי כרמלית דהיינו נדון עצמו דחצר שנפרצה מחלוקת רבי אליעזר ורבנן. וא"כ בהכרח דלא בעי חפופי. וטעמו ודאי כמו שפירשתי לאשמועינן אפילו קרוב כל כך ולזה הוצרך הרב המגיד להביא דברי הרשב"א: וק"ל

תוספות שם ד"ה דאיכא חפופי תימא וכו' וי"ל דהכי קאמר קמל"ן וכו'. ואיני מבין דבריהם דעל כל פנים הוה ליה להש"ס למימר דאי פליגי בסתם צידי משמע אפי' איכא חפופי פליג בן עזאי והם ז"ל מכח זה נדחקו לאי נמ'

ולעד"ן ודאי שדברי הש"ס דקאמר קמ"לן טעמו דלא פליגי אלא דוקא בדליכא חפופי והש"ס טעמיה כיון דקא פריך ליפלוג בצידי ר"הר הוקשה ליה מהיכא ידעינן דפליג רבי אליעזר אפילו בדאיכא חפופי דהא סתם צידי אית להו חפופי וא"כ מאי קא פריך אימא דלא פליג רבי אליעזר אלא בדליכא חפופי. אלא ודאי טעמו דסובר אי נמי בראיה ברורה דלרבי אליעזר אפילו בדאיכא חפופי ר"הר. לזה השיב אף את"ל הכי אודה לי מיהא השתא לסברת רבנן דצידי רשות הרבים אעפ"י דליכא חפופי כרמלית קרו ליה. ואי הוה מפלגי בסתם צידי וסתם צידי אית להו חפופי. הוה אמינא דבליכא חפופי לא קרו לה כרמלית. קמ"לן דאפילו בכהאי גוונא כרמלית קרו לה לזה לא השיב המתרץ אלא לסברת רבנן: ודוק

ע"ב גמרא שם. מהו דתימא וכו' קשה קצת ואימא אחר האמת כן הוא ופירוש גמורה הכי הוא זו היא רה"י גמורה לכל דבריה ואף לטלטל לאפוקי האי דשני בתים בשני צידי ר"הר דאע"ג דר"הי היא אפילו לסברת רבנן כיון שאינה גמור' גזרו בה טלטול. ומה דאשמועינן רבנן הכא בברייתא דיתר וכו' דאסור בטלטול הוא עצמו רמז לן תנא דארבע רשויות. ועוד לימא נמי למעוטי קרפף דאע"ג דהוי ר"הי אסור בטלטול כיון שאינו גמור שלא הוקף לדירה. וי"ל דודאי בין שני בתים בשני צידי בין קרפף נכללים בר"הי גמורה שגם הם ר"הי גמורה וכן כתבו התוספות לעיל גבי קרפף ולא אימעיט מגמורה אלא שאינה רשות היחיד כלל כיון שאינה גמורה דרשות היחיד בעינן גמורה להתחייב חטאת וכרת וסקילה. ובודאי דמשום גזירה לא יוסר ממנה שם רשות היחיד גמורה דממילא באומרך אינה גמורה אינו חייב על ההוצאה ממנה לר"הר לזה הוצרך הש"ס להוציא גמורה מפשטה: ופשוט

גמרא שם כאן בזמן שישראל שרויין וכו' משמע אפי' במקום שאין שם רבים ר"הר. והיינו טעמא דנקט כאן בזמן שישראל. וישראל לא הוו אלא במקום אחד ואפי' היו מצויים בסוף המדבר קא חשיב לרישיה ר"הר. דאי לא תימא הכי ליתני כאן בזמן שמצויים הרבים. ועדיין יקשה ליתני נמי תנא דידן. והמדבר להיכא דהוו מצויים לזה פירש רש"י דבזמן הזה אין הולכי מדברות וכו'. ותנא ברא נחת לאשמועינן דאי לא דהוי הכי: ואין לומר דדוקא כשהיו ישראל שרויין הוה ר"הר ולא אחר נוסעם ודוקא במקום שהיו ישראל בו פשיטא מאי אתא לא לאשמועינן. והמדבר פשיטא דאנא ידענא דר"הר הוא. דר"הר ממחנה לויה וישראל גמרינן ליה בפרק הזורק ועוד ראיות אחרות. ואין רצוני להאריך

והרמב"ם ז"ל דעת אחרת עמו דקחשיב להמדבר בהדי סרטייא ופלטי' ולא חילק בין מצויים שם רבים לאין מצויים והקשה עליו הרב המגיד ז"ל מאוקמת' דאביי דהכא. והעלה הדבר בצ"ע. והכ"מ ז"ל כתב בשם ה"ר אברהם בנו של רבינו ז"ל שיש מפרשים כאן בזמן שישראל שרויים במדבר והיו מחנותיהן סדורים היה לגבן כמו בקעה. כאן בזמן שאין ישראל שרויים בו אלא כל מי שירצה הולך ועובר בתוכו הוא רשות הרבים והודה לזה בהסברת פנים הכ"מ ז"ל

ולעניות דעתי מלבד שיש הרבה דוחקות. קשה ליתני תנא דידן והמדבר בהדי כרמלית. וכי תימא דלא קא תני הילכתא לשעבר א"כ למה לא קא חשיב ליה בהדי ר"הר משום לשעבר

וא"ת לפי דרכינו לעיל בפשט הסוגייא תיקשה נמי הא למה לא קא חשיב לה בהדי כרמלית. חינה קושיא ומינה כיון דהולכי מדברות לא שכיחי לא טרח לאשמועינן דינה משא"כ לדידיה דלא שייך תירוץ זה. ודוק. ועוד קשה לי דהא מהיכא גמרינן לה הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד ממחנה לויה כדאיתא בפרק הזורק והיכי פסיק ותני והמדבר לא הוי ר"הר הרי מחנה לויה שהיו בוקעים בו ששים רבוא דמיניה גמרינן הוצאה

ולעד"ן דכוונת הרמב"ם לעולם דהמדבר תמיד הוא ר"הר אעפ"י שאין רבים הולכים בו כדקתני בברייתא