חפץ השם נב

גובהם עשרה והקרשים עליהם דהוי למעלה מעשרה. ותנן נמי במתניתין חולית הבור והסלע שהן וכו' הנוטל מהן וכו' חייב. ומדלא קא מייתי הש"ס ראיה זו שהיא מבוארת כ"כ דהוות במשכן. ודאי דהפסק אוירא לא קא מיבעיא ליה אלא דוקא הפסק הילוכא: וטעמא דהתוספות משום דמצו לישובי שפיר דלבן עזאי אפילו אי הוות במשכן לא מחייב דהוי כעומד. וק"ל

שם בא"ד בירושלמי פריך וכו' ומשני בקופיץ וכו'. חיפשתי ומצאתי הקושיא ולא התירוץ. ואיפשר שהובא בירושלמי במקום אחר. וק"ק למה לא תירצו דמוקי לאיסור ארבע אמות בזורק ולא במעביר וי"ל דיותר טוב לאוקומי איסור ארבע אמות אף במעביר והיינו בקופיץ אף שהוא דוחק מלאוקומי בזורק לחוד: ובזה נמי יתורץ מה שקשה לדבריהם דמה דאיתא בש"ס ארבע אמות בר"הר הלכתא לית ליה לירושלמי ולפי זה אמרינן דבן עזאי סובר מעביר ארבע אמות בר"הר לית ליה איסורא: וההלכתא אינה מוסכמת שגם הירושלמי לית ליה הלכתא: ואי מווחטיהם תלמודא דידן דחי לה וכמו כן בן עזאי וא"כ מצינן למימר דלבן עזאי לית ליה איסורא מעיקרא במעביר ד' אמות אלא ודאי דאמרינן כל כמה דמצינן לשנויי ודלא לאפושי פלוגתא שפיר דמי. הכי נמי הכא כיון דמצינן לשנוי שפיר למה לן למיעבד פלוגתא אחריתי בין סברת בן עזאי לרבנן: ופשוט

שם בא"ד ארבע אמות בר"הר הילכתא גמירי לה עכ"ל וא"ת לבן עזאי ליתי מינה מארבע אמות בר"הר ראיה דמהלך לאו כעומד: י"ל דסבר בן עזאי דאסרה תורה ארבע אמות בר"הר אפילו הלך אותם מקוטעין דהיינו כגון שעמד באמצען אפילו עמד לפוש דלדידיה לכתף כלפוש הוי ואפילו הילוך מפסיק וכיון דארבע אמות הילכתא גמירי מחייב בהילוכתא וה"ה בעמידה דלא שנא ומה גם לגירסת הירושלמי שהבאתי לעיל דגרסי בן עזאי סבר מהלך כמניח: ותימא לפי זה רבנן נמי דקא מייתו ראיה דאשכחן כה"ג ממעביר ארבע אמות וכו' דאף שמפסיק מקום פיטור חייב יכול הדוחה לדחות דשאני התם הלכתא גמירי לה דאע"ג דמפסיק מקום פיטור חייב: הן אמת דיכולין אנו לדחות ולומר דאין הכי נמי אלא דמצי הש"ס לדחות דארבע אמות מקום חיוב הוא. ודוחק. ועוד איך יהי' דבן עזאי סובר המעביר חפץ ד' אמות בר"הר ועמד באמצען לפוש חייב. דאין לומר דוקא הילוך הוא דהוי חידוש דמחייב בו אבל עמידה לא. דא"כ תיקשה נילף מינה דאע"ג דעומד מפסיק מהלך אינן מפסיק. ולסברת בן עזאי פוטר בהפסק הילוך. ולענ"ד נראה דתלמודא דידן דלא בעא זה סובר דזה פשוט דיכול הדוחה לדחות או בקופיץ או אינו חייב בארבע אמות בר"הר אלא הזורק. אי נמי דלית ליה ארבע אמות מעיקרא דחייב עלייהו כמו שפירש בדיבור הסמוך לזה והש"ס לא הוצרך לאוקומי אמילתיה דבן עזאי כיון דלית הילכתא כוותיה ופשוט: ומה שנסתפק ריב"א אם עמד לפוש לסברת בן עזאי לפי דבריהם. לפי מה שפירשתי ודאי דסובר דאף אם עמד לפוש חייב אלא שהוא ז"ל נראה לו דוחק לאוקומי כסברת בן עזאי אפילו עמד לפוש חייב: וק"ל

דף ו' גמרא שם. מידי דהוה אמעביר וכו'. משמע דקאי נמי אארבע אמות מצומצמות והכי נמי משמע מדברי התוספות בד"ה מידי דהוה וכו' ע"ש: אכן קשה לי מנ"ל להש"ס דביותר מארבע אמות קאי דאמטו להכי קא דחי מקום חיוב. ולכאורה י"ל דהש"ס קא פריך לכל מה דמשתמע מיניה בין אי אמרינן דקאי איותר מארבע אמות תיקשי בכל היכא דמנח ליה מקום חיוב. בין אי אמרת דקאי אארבע אמות מצומצמ' קשה לגבי האי גברא וכו'. אבל עדיין אין דעתי נוחה בזה דמדברי הדוחה משמע דפשיטא ליה דכוונת רבי יוחנן היא איותר מארבע אמות מדלא שקיל וטרי בכוונת רבי יוחנן וקאמר סתם מי דמי התם מקום חיוב הוא. ועוד הגע עצמך דרבי יוחנן סיים למילתיה ואמר התם לאו אע"ג דכמה דנקיט ליה וכו' ויותר הוא קרוב לומר שכוונתו היא איותר מארבע אמות אפילו הכי איך יסק אדעתין דמייתו ראיה ממקום חיוב אמקום פיטור ודקרי לה מאי קרי לה. כיון דיכול הדוחה לדחות וכו' אלא ודאי דאין כוונתו אלא אארבע אמות מצומצמות. אבל הנראה פשטא דסוגיא כך היא דר"י דקאמר מידי דהוה אמעביר וכו' האי בין אארבע אמות מצומצמות בין איותר מארבע ולא סבירא ליה חילוק דכל היכא דמנח ליה מקום חיוב וכו' כיון דאיכא תוך ארבע אמות דאי מנח ליה פטור. ואפ"ה אי מנח ליה סוף ד' חייב ואע"ג דמפסיק מקום פיטור. א"כ גם הילוכא דיותר מארבע אמות טעמא דלא מפסיק לאו מטעם דמקום חיוב הוא דהא לך פחות מארבע דמקום פיטור הוא ואינו מפסיק. והש"ס הבין דבריו דקא מייתי ראי' מתחלת ארבע ועד יותר מארבע. ודחה כל היכא דמנח ליה מקום חיוב בין תוך ארבע ובין יותר מארבע והיינו דדייק מקום חיוב ולא קאמר כל היכא דמנח ליה מחייב עליה דאז הוה משתמע שפיר דקאי דוקא איותר מארבע. אלא ודאי דקאי ג"כ לתוך ארבע דמיקרי מקום חיוב כיון דלכולי עלמא מקום חיוב הוא אלא דבר פלוגתי' לא אסיק אדעתיה דתוך ארבע מיקרי מקום חיוב משום דלגבי כולי עלמא וכו' לזה פירש ואמר דקאי אתוך ארבע דהוי מקום פיטור לגבי הא מיהא. והדוחה סבר מקום חיוב מיקרי ולא דמי לסטיו דלכולי עלמא מקום פיטור: וק"ל

גמרא שם. אמר רבי יוחנן מודה בן עזאי בזורק וכו' הרי"ף ז"ל הביא האי מימרא בהלכות. ותניא כותיה וכו' ותמהו עליו הרא"ש והר"ן דנראה מדבריו דפסק כבן עזאי דאי לא תימא הכי למאי נפקא מינה הביא דברי ר"י בהלכות והעלו הדבר בצ"ע למה פסק כיחידאה. ותירץ הב"י לאשמועינן לרבנן הוא דאתא. דלא תימא דפליגי בזורק: ומודים במהלך כעומד

ולכאורה היה נראה לי קצת דוחק. איך יסק אדעתין לומר דמודים רבנן במהלך כעומד בדבר שלא שמענו לא מפיהם ולא מפי כתבם. וראיתי לבעל הקיקיון דיונה ז"ל שדחה דברי הב"י באומרו אם כדבריו כן הוא למה הביא הריף כוותיה דר"י היה די בדברי ר"י לגילוי מילתא. ועוד קשה לי ממה דקאמר הש"ס בשלמא לבן עזאי וכו' ידעינן דסברי רבנן מהלך לאו כעומד. ובן עזאי סבר מהלך כעומד. דזורק לא הוזכר כלל. וא"כ למה הביא הש"ס דברי ר"י. ולזה י"ל דמן הש"ס אין ראיה דהייתי אומר דהוא הדין זורק והא דנקט מהלך להודיעך כוחן דרבנן דאפילו מהלך לאו כעומד לזה הביא דברי ר"י

וכדי לישב על דברי הב"י איתא בירושלמי אמר רב יהודה אמר רב הכל מודים דמהלך כעומד ובמה נחלקו בזורק ותניא כותיה דרב. וקודם לזה הביא דברי רבי יוחנן ותניא כותיה כדאיתא בתלמוד דידן: ובסמוך הביא אמר רבי בון ג' אמרו דבר אחד רבי עקיבא ורבי ובן עזאי וכו'. בן עזאי אמר אויר כרמלית כרמלית. וממה דמייתי הירושלמי אחר מחלוקת רב ורבי יוחנן מימרא דרבי בין סתומה משמע דהכי סובר הירושלמי לענין הלכה. ולזה כיוון תלמוד דידן להביא דברי ר' יוחנן. ותניא כותיה