חפץ השם נא

דכי חשבינן משפתו עד לארץ הוי יותר מעשרה. וקרקעיתו למטה מעשרה דהויא הנחה למטה מעשרה ולזה קאמר הש"ס לימא מתניתין דלא כרבי יוסי בר יהודה דתרוייהו למעלה מעשרה. ורבי יוסי בר יהודה קא חשיב ליה ר"הי ומתניתין קא חשבה לה ר"הר ולגבי הנחה למטה מעשרה הויא וכגון שהטרסקל עמוק כנזכר

אכן נראה דודאי התוספות לא נעלם מהם זה. וכוונתם לומר כיון דעכ"פ בעי לאוקומי קרקעית הטרסקל למטה מעשרה כדי דלא תהא הנחה במקום פיטור. ליעביד לכוליה טרסקל נמי למטה מעשרה כי היכי דלא תיהוי כרבי יוסי בר יהודה דרבי יוסי בר יהודה בלמעלה מעשרה קאי ודאי ממתניתין דחוליי' הבו' והסלע שהן גבוהין עשרה ולתמיה' זו צרוכין אנו ליישב דכן דרך הש"ס אעפ"י שדבר ברור הוא לו דמוקמי' מתני למטה מעשרה והוי' כרבי יוסי בר יהודה סבר דילמא רבי אבא דמוקי מתניתין בטרסקל וקתני לה מתניתין טרסקל סתם משמע אפילו למעלה מעשרה לא שנא לזה רצה לגלות סברתו. והיינו דקאמר לימא. אי נמי לגלות לן דלא נטעה אנן לומר דמתניתין דלא כרבי יוסי בר יהודה לזה קאמר לימא לברר הדבר לדידן. וראיתי למורי בעל הקיקיון דיונה ז"ל שתמה על התוספות באומרו שלא ראה שום קושיא כלל. והכא במאי עסקינן שאינו לא למעלה מעשרה ולא למטה מעשרה אלא עשרה מצומצמות

ואני אחרי קומי מקידה לא ידענא מאי קאמר בעשרה מצומצמות דעל כל פנים הוי או למטה מעשרה או למעלה מעשרה ואי איפשר לומר שנתכוון למה שפירשנו לעיל בטרסקל עמוק דמאי איריא מצומצמות אפי' גבוה מאה אמה כיון דסוף הנחה למטה מעשרה דהוי מקום חיוב. והיה נראה לפרש כוונתו כהאי דאיתא לקמן בהזורק בבעיית רב מרדכי זרק דרך מקום פיטור מהו. ודחי למתניתין דחוליית הבור והסלע במחט דאית לה מורשא ופי' רש"י דבהאי מורשא לא מיעקיר מיניה שם ר"הי כיון שגבוה עשרה רובו ככולו בר מההוא מורשא הוה ליה כחורי ר"הי. הכא נמי אמרינן הכא דמתני' מיירי במחט ואית לטרסקל מורשא

ובהביטי אל דברי הסוגיא וראיתי פירוש התוספות ופירוש רבינו זרחיה בעל המאור דלדברי התוספות. בעיית רב מרדכי בכח כחו. דאי כוחו למה סלקה בבעיא הו"ל להש"ס למיפשטה מברייתא דרך סטיו. ולדברי רבינו זרחיה ז"ל בעיית רב מרדכי בדרך מקום פיטור לחוד ולא בעינן לאוקו' בכח כחו והא דלא מיפשט לה מברייתא דדרך סטיו משום דמתניתין דחוליית הבור וכו' עדיפא ליה. ודחיית רב מרדכי במחט ומורשא אינה דחייה כלל. ולא חש התלמוד להשיבו. ובעל קיקיון דיונה דחה דברי התוספות לקמן ובירר לו דרך הרז"ה דדחיית מחט ומורשא אינה מעלה ואינה מורדת. ולפי זה איך יהיה דמוקי סתמא דתלמודא דמתני' במחט ומורשא. והוא עצמו בעלי קיקיון דיונה כתב לקמן דלא חשו להשיבו לרב מרדכי דדחיית מורשא ליתא דלא טרח תנא לאשמועינן בכהאי גוונא. ואף לסברת התוספות דחשבי לה דחייה ליכא לישב מידי בזה לתמיהת ר"י דאמרינן כיון דסוף סוף עכ"פ בעינן לאוקומי בלמטה מעשרה מוקמינן לכוליה טרסקל למטה מעשרה ואתי כרבי יוסי בר יהודה. ומה שכתב עוד בעל הקיקיון דיונה מההיא דרבי אלעזר דלקמן דהמוציא משוי למעלה מעשרה דחייב וא"כ מתניתין נמי למעלה מעשרה וחייב. זה אינו דלא דמי מימרא דרבי אלעזר למתני דהתם דרבי אלעזר דוקא המוציא בגופו שכן משא בני קהת וכמו שכתבו התוספות בסמוך

ותמהני על בעל הקיקיון דיונה שהוא עצמו כתב זה לקמן ודוק. ותו לא מידי

תוספות ד"ה הני מילי היכא דאחשביה. וא"ת ולימא הך ולא האי דלעיל ע"כ

ולע"דן שהטעם הוא אילו לא הוה אמר ההיא קמייתא דידו של אדם חשובה לו. הוה אמינא טעמיה דרבי יוחנן דקאמר זרק ונחה בתוך ידו של חבירו חייב הוא משום דלא בעי מקום ארבע כההיא דאחרים שהביא רבי זירא לעיל לזה קמ"ל האי דלעיל דידו של אדם חשובה לו. ופשוט

אכן התוספות לא ביררו טע' זה דסבירא להו דמדנקט רבי יוחנן בלישניה לתוך ידו ודאי דלא מטעם דלא בעינן מקום ארבע הוא. דאי לא תימא הכי מאי איריא ידו לזה בחרו להם טעמא אחרינא דהוה אמינא לענין הנחה חשובה ולא לענין עקירה: וק"ל

שם בא"ד דוקא לענין הנחה חשובה וכו' עד סוף דיבור. הקש' בעל קיקיון דיונה דהכי נמי אמרינן דהני מילי דחשוב' כארבע על ארבע אע"ג דלא אחשיבה לגבי הנח' ולא לגבי עקירה. ותירץ הוא ז"ל דלגבי עקירה לא משכחת לה דלא איחשביה וזה אינו. והתירוץ הנכון הוא דהני מילי דאמרינן דיש חילוק בין עקירה להנחה דוקא בהיכא דאמרינן דבעינן איחשביה לידיה אז הוא דיכולין אנו לומר ה"מ דמועיל אי אחשביה לגבי הנחה ולא לגבי עקירה מה שא"כ השתא דאמרינן ידו של אדם חשובה לו מצד עצמה כארבע אמות ודאי דליכא למיטעי דוקא לגבי עקירה. ודוק

ע"ב גמרא שם בשלמא לבן עזאי קסבר מהלך כעומד קשה קצת הגע עצמך דמהלך כעומד עכ"פ האי עמידה כעומד לכתף הוי דלצורך המשא קא מהלך. ומדקא פסיק תלמודא כעומד משמע שאין הפרש בעמידה בין לפוש בין לכתף וסמוך לזה אמר רבי יוחנן עמד לפוש פטור לכתף חייב שיש הפרש. וי"ל דלבן עזאי אפי' אי הוה במציאות שסברתו מהלך לאו כעומד אפ"ה לא היה עושה הפרש בין לפוש לכתף. ולזה קאמר הש"ס קסבר מהלך כעומד דבאומרך כעומד תו לא בעינן מידי אפילו לכתף. והשתא קשה מי הכריחו הש"ס למימר דרבנן סברי מהלך לאו כעומד אף את"ל מהלך כעומד. עומד דהכא לכתף הוי ומדקאמר הש"ס כסברת רבנן לאו כעומד דוק מינה אי הוי סברי מהלך כעומד הוו מודים לבן עזאי וכפי זה רבי יוחנן דלא כמאן לא כבן עזאי ולא כרבנן. דלרבנן נמי אם עמד לכתף הוי הפסק ולא פליג בן עזאי אלא בהליכה וי"ל דלסברת רבנן עמידה לכתף אינה עמיד' כלל וכהילוכא דמיא וחשיב לה לאו כעומד. ובירושלמי מצאתי גירסא נכונה וז"ל בן עזאי סבר מהלך כמניח. ורבנן סברי מהלך לאו כמניח ובזה אתי שפיר: וק"ל

תוספות שם ד"ה בשלמא בן עזאי וכו' דאי משום דמודה בזורק וכו' דאי ידע ליפרוך וכו'. הן אמת דיכול היה לדחות זה דיש הפרש בין הילוכא לאוירא דההילוך אע"ג שאינו כעומד הוי הפסק. מה שא"כ זריקה והראיה מדלא פריך הש"ס ממתניתין דחולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה וכו' דאע"ג דמפסיק מקום פיטור חייב אלא ודאי אמרינן כיון שאין שם לא עמידה ולא הליכה אלא אוירא אינו מפסיק: ועוד מדלא קא מייתי ראיה הש"ס מקרשי המשכן שהיו טוענים אותם על העגלות ופורקים אותם מעליהם שהוא דרך מקום פיטור שהעגלות