חפץ השם נ

לומר דכולי עלמא דלא כרב חסדא וביש בעיקרו ארבעה פליגי אלא כוונת הדוחה. דלקמן קא מפרשי שדחה דכ"ע כרב חסדא ולאו כרבי דוקא והדוחה לאו בהכרח קאמר לה. ולזה הוקשו התוספות לקמן כיון דלפי דחייה זו לא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא ואין הכרח לומר דלא בעי מקום ארבע אלא שהדוחה קא דחי איפשר דאתי רב אפי' אליבא דכ"ע. א"כ טפי ניחא לי למימר וכו'. ע"ש. וזה הדרך עצמו שדחה רש"י ז"ל כמו שפירשתי לעיל בד"ה שדי נופו וכו'. ולקמן בס"ד יתבאר במקומו: וק"ל

שם בא"ד אבל קשה אמאי לא מוקי לה באילן העומד כולו בר"הר וכו' כל זה אינו אלא לדידהו דגרסי דכ"ע כרב חסדא. ואביי בעי לאוקומי רב חסדא ככ"ע אבל לפירוש רש"י ז"ל דאביי דחי דרב חסדא דלא כמאן מוכרח לאוקומה באילן העומד בר"הי. וכוונתו לומר אפי' בר"הי בעינן מקום ארבע בין לרבי בין לרבנן. ופלוגתייהו בשדי נופו וכו'. ומכאן נמי ראיה למה שפירשתי לעיל דהא דקאמר כ"ע כרב חסדא לאו בהכרח קאמר לה דאי לא תימא הכי מאי קא מקשו התוספות לוקמה כולו בר"הר דאז לא משתמע דסברי רבי ורבנן דבר"הי לא בעינן מקום ארבע ואביי כוונתו לומר דבר"הי לא בעינן ארבע כר"ח אבל לפי מה שפירשתי דלאו בהכרח קאמר דכולי עלמא כר"ח. אלא בתורת דחייה דיכול לאוקמה דרב חסדא אליבא דכולי עלמא לזה פריך התוספות שפיר לוקמה כולו בר"הר וברשות היחיד אמרינן בתורת דחייה דכולי עלמא סברי כר"ח: ופשוט

דף ה' גמרא. אלא אמר רבי זירא וכו' ק"ק דקרי לה מאי קרי לה כיון דלדידיה נמי תיקשה תינח הנחה וכו'. וא"כ הוה ליה לאוקומה כרבי דזיז. וכי תימא דסובר בההיא דרבי כמו שדחה הש"ס זה דוחק. דבשלמא אי הוה סובר רבי זירא דליכא מאן דסובר דלא בעינן מקום ארבע תינח. אבל השתא דסובר דאיכא אחרים דסברי דלא בעינן מקום ארבע לוקמה כרבי ודחיית אביי אינה דחייה דגם לדידיה דמוקמה כאחרים קא דחי הש"ס דפשיט כנפיה. לכאורה יש לדחות דרבי זירא שקל בפלס דדחיית אביי דחייה ודחיית הש"ס דפשיט אינה דחייה. אבל הנראה נכון הוא דסבר רבי זירא דליכא לאוקמה כרבי ולמימר דחיית אביי אינה דחייה כשם דלא חשיב רבי זירא דדחיי' הש"ס. דדילמא פשיט כנפיה וכו' משום שהוקשה לו לרבי זירא אע"ג דמה שהוקשה לסברת רבה דמוקמה כרבי עקיבא מדלא קתני מחייב תרתי לא קשה לסברת רב יוסף דקסבר רבי הוא ההיא מתניתין דזיז דלא מצי למימר מחייב תרתי משום דליכא אלא חדא עקירה והנחה. אבל קשה הוה ליה לרבי לאשמועינן דלא בעינן מקום ארבע בין בעקירה בין בהנחה. כיון דלא נחת לאשמועינן אלא האי דינא דלא בעינן מקום ארבע הוה ליה לאשמועינן עקירה והנחה ומדלא אשמועינן אלא הנחה אמרינן דוקא הנחה לזה בחר לאוקמה כאחרים. כיון דעיקר דבריהם דאחרים אינו לענין דלא בעינן מקום ארבע אע"ג שאין מובן משם אלא הנחה שפיר אמרינן דלא שנא עקירה. והא דלא קאמר לה משום דאינה במציאות בעיקר הדין דקא עסיק ביה. ואין הכי נמי דלא בעינן ביה נמי מקום ארבע. ודע לך שכל דחיות הש"ס לא מותבינן מינייהו לאמורא באמור לו דקרי לה מאי קרי לה ובדחיית הש"ס אינה נסתרת סברתו כיון דתנא דמתניתין ודאי סבר דלא בעינן מקום ארבע מאן לימא לן שדחיית זו אמיתי' דתיקשא לך מתניתין כמאן אימא הכי ולא תקשי אלא ודאי שהש"ס אין הכי נמי אי לא הוות אוקמתא דרבינא הוה מוקמינן מתני' כאוקמתא דחד מהני אמוראי. וק"ל

גמרא שם והנחה עצמה וכו' ק"ק מעיקרא דקרי לה מאי קרי לה כיון דברייתא לא קתני ידו אלא קבל יכול אני לומר דקבל היינו באופן המועיל לחיובי' וכגון פשיט כנפיה. וא"כ מאי קא מייתי ראייה מברייתא למתני' דלא בעינן מקום ארבע כמעט אין ראייה כלל. ונראה דסובר רבי זירא דאי תימא הכי דבעינן פשיט כנפיה ליפלוג וליתני בדידה בד"א דפשיט כנפיה אבל אי לא פשיט כנפיה אף שעמד במקומו וקבל פטור. ועוד י"ל דסובר רבי זירא דאי אמרינן דלסברת אחרים בעינן מקום ארבע אי בשעת זריקה לא הוי סוף הנחה במקום ארבע כגון שהיה עומד המקבל במקום פחות מארבע על ארבע אע"ג דביני ביני אחר שיצתה מידו בא אחר ופשט כנפיה וקבלה לא השלים המקום לארבע פטור הזורק דאי לא הוי השני היתה נחה במקום פחות מארבע והא למה זה דומה לשנים שעשאוה פטורים וא"כ ליפלוג וליתני בדידה בד"א שהיה עומד המקבל במקום ארבע אבל אם לא היה עומד במקום ארבע אף שעמד במקומו וקבל פטור ומדמהדר לנעקר משמע דבעומד ליכא שום צד פיטור. וכי תימא דאין הכי נמי והכא במאי עסקינן דפשיט כנפיה מעיקרא. דהני מילי דאמרינן אם היה עומד במקום פחות מארבע אף שפשט כנפיה דפטור היינו אם פשט כנפיה אחר שיצתה מידו אבל אי מקודם שיצתה מידו הוה פשיט כנפיה אע"ג דהוי עומד בפחות מארבע חייב. והכי נמי אמרינן דהכא במאי עסקינן דפשיט כנפיה מעיקרא. עדיין תיקשה ליפלוג וליתני בדידה בד"א דפשיט כנפיה מעיקרא וכו' ומדקא מהדר לנעקר ממקומו משמע דבעומד ליכא שום היתר והרי יכול ליפטר אף בעומד במקומו אלא פשיט כנפיה מעיקר'. אבל אי אמרינן דלא בעינן מקום ד' על ד' לא קשה ולא מידי דהש"ס דחה הכא במאי עסקינן דהוה פשיט כנפיה וכו' ודחיות דרבי זירא דליפלוג וליתני בדידה לא סבר להו הש"ס. וסבר ביותר חידוש הוא דאע"ג דפשיט כנפיה מעיקרא פטור אם נעקר ממקומו: ודוק

גמרא שם. מתניתין נמי כגון שקבל בטרסקל הוה מצי למימר נדון עצמו דפשוט כנפיה. וטעמו דיותר צודק טרסק' במלת ידו דקתני מתניתין דטרסקל היינו ממש ידו. שכללות הטרסקל בידו מה שא"כ הכנף שאין כללותו בתוך ידו ואינו אוחזו אלא משני ראשיו מה שא"כ ברייתא דלא קתני ידו אלא קבל סתם אמרינן דקבל בכנפיה ופשוט

גמרא שם. והא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא דוקא שנאמרת המימרא בתרי לישני דאם נאמרה בסגנון אחד. אמרינן תרי אמוראי הוה יתבי קמיה דרבי יוחנן וכל חד אמרה משמיה דרבי יוחנן אבל השתא דהוו תרי לישני משמע דרבי יוחנן אמר להו תרי זימני. לזה קאמר הש"ס והא אמרה חדא זימנא. והן אמת אי לא הוה לן מידי לשנויי הוה מצי הש"ס למימר לעולם לא אמרה רבי יוחנן אלא חדא זימנא ותרי אמוראי נינהו האי אמר לה בהאי לישנא והאי אמר לה בהאי לישנא כדאמר לקמן בסמוך אלא שמצא לאוקומי דרבי יוחנן אמר לתרווייהו וצריכי: וק"ל

תוספות שם ד"ה כאן למטה מעשרה עד סוף דיבור. ונראה ליישב לתמיהת ר"י דאיתא בסמוך המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פליג במהלך ומוד' במושט וזורק דרך כרמלי' או מקום פיטור דחייב והכא אמרינן לעולם דהנחה דמתניתין למטה מעשרה וטרסקל גבוה עשרה או יותר וכגון שהטרסקל עמוק