חפץ השם מט

על כל פנים בעינן זיז כל שהוא והיינו מתניתין דהצריכה ידו של עני ושל בעל הבית ולפי זה הא דנקט במתני' זיז לעיכובא היא לסברת רבי. ופשוט

שם בא"ד אבל ארבי דבעי וכו'. עד כמו בהנחה. קשה קצת השתא לסברת רבי דאפילו בהנחה בעי זיז כל שהוא. אמרינן בעקירה נמי סגי בזיז כל שהוא לסברת רבי עקיבא דלא בעי מידי בהנחה אינו מן הדין דבעקירה סגי בזיז כל שהוא. והיינו מתני' דקתני לתוך ידו. ואין לומר דאין הכי נמי אלא דרבה סבר קלוטה כמי שהונחה בין לגבי עקירה בין לגבי הנחה. ומתני' דקתני ידו הוא הדין אם יצא החפץ מיד המכניס או מיד המוציא בעודו באויר חייב. אלא לאפוקי בעודו ביד המכניס או ביד המוציא דלא מחייב מטעם קלוטה דלפי זה למה דחה הש"ס דברי רבה לימא דמתניתין דקתני ידו לעיכובא בחיובא לגבי עקירה דבעי כל שהוא ומהאי טעמא נמי הוא דלא קתני רבי עקיבא מחייב תרתי כיון דלגבי עקירה בעי כל שהוא

אכן י"ל לסברת רבי דקא בעי זיז אלמא דמחשיב ליה וכיון דמחשיב ליה סגי נמי בעקירה מה שאין כן לסברת רבי עקיבא לא אשכחן דמחשיב ליה לכל שהוא. ובזה מקשה הש"ס לדברי רבה תינח מה שאכ' לדברי רב יוסף

אכן מה שהקשיתי לעיל כיון דעיקר קושיית הש"ס לסברת רבה היא מיקרא דאל יצא איש ממקומו. אי נמי מתיבתן דמסתמא הוו ד' על ד' מאי קא מתרץ רב יוסף הלא אין בזיז ארבע על ארבע

ונ"ל בדוחק כיון דמחשיב ליה רבי לזיז. אמרינן דמקומו של חפץ הוי כל שהוא וחשוב כארבע על ארבע. וזה דוחק. ואין להאריך. גם מה שכתבו התוספות. ומיהו לתלמודא בסמוך וכו' כמעט נראה לפי דבריהם דרב יוסף לא ישיב מידי לקושיית הש"ס דקושיית הש"ס היא תינח הנחה וכו' דמדין הנחה לא שמעינן עקירה ולפי רב יוסף מדין הנחה שמעינן עקירה ודילמא לא קא חשיב רבי זיז אלא לגבי הנחה ולא לגבי עקירה

ונ"ל באופן אחר דטעמא דרב יוסף דלא מוקי מתניתין כרבה דסבר דלסברת מאן דאמר קלוטה כמי שהונחה כשמכניס העני את ידו לפנים. או כשמוציא בע"ה את ידו לחוץ מחייב אף שלא הונחה כיון שקלוטה באויר ומתניתין קתני פטור דמשמע דלא סברא כמאן דאמר קלוטה וכו' ובעי הנחה ע"ג משהו. לזה הוצרך לאוקומה כרבי דבעי זיז כל שהוא ולא סבר קלוטה כמי שהונחה אלא במקורה. ומה שכתבו התוספות לעיל בד"ה אבל למטה מעשרה וכו' היינו לסברת רבה ולרב יוסף לא סבירא ליה וזה דוחק קצת. דאמרינן טעמיה דרב יוסף דלא קאמר כרבה לאו מכח קושיית הש"ס. וכל זה לדבריהם ז"ל אבל לפירוש רש"י ז"ל לא קשה ולא מידי בין אי בעית למימר דרבי היא דקאמר ר"י ההיא בזיז. בין אי בעית למימר ההיא דמרשות הרבים וכו' לא קשה מידי כמו שפירשתי לעיל: וק"ל

שם בא"ד ולרבינו תם דגריס וכו' עד אלה הדברים. דבריהם ז"ל דחוקים בעיני. חדא דאמרינן דרב יוסף לא ידע ברייתא דדברי' הדברי' והוא הוא סיני: דאי הוה ידע לה לא היה מסכים לדברי רב יהודה אמר שמואל דמחייב היה רבי שתים וממילא הדרא קושיא לדוכתין תינח הנחה וכו' ומה גם לגירסת רבינו תם הוא עצמו יתיב וקא קשיא ליה מינה. ואף לגירסת הש"ס מדקאמר אתון וכו' משמע דידע לה ודוחק לומר שאח"כ נתחדשה לו. ועוד לפי זה דברי רב יוסף אחר האמת הם דחויים מברייתא. דדברים הדברים. ועוד אדרבא הו"ל להש"ס להקשות מברייתא דדברים הדברים. ולסתור דברי רב יוסף מלדחות מרב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' דיכולין אנו לומר לא סבר כוותייהו. מה שא"כ ברייתא דדברים הדברים דליכא לתרוצי מידי. ודבריו דחויים: וק"ל. עיין בדיבור הסמוך לזה

שם בא"ד ולגירסת רבינו תם נראה עד סוף דיבור השתא לפי מה שתירצו התוספות קושיית רב יוסף לגירסתי' משמע דיכולין אנו לומר דפליג רב יוסף אדשמואל דאמר מחייב היה וכו' וקשה יותר היה לו להש"ס לדחות דברי רב יוסף בעדיפות יותר בדרך קושיא דדברים הדברים דלא מחייב רבי אלא חדא מה שאכ' השתא דדחי ליה מרב ושמואל דלרב יוסף אינה דחוייה ולא חשיב לה כי היכי דפליג אדשמואל דמחייב היה. בשלמא לפירוש רש"י דהא דמקשה הש"ס לסברת רבה הוא מדקתני רבי עקיבא במילתיה תרתי הכנסה והוצאה ולא קא מחייב אלא חדא תינח דלא מצי להקשות מברייתא דדברים הדברים דקושיית הש"ס מדלא מחייב תרתי ליתא כיון דטעמו משום דלא מחייב אתולדה במקום אב מדברים הדברים ולא שנא עקירה ולא שנא הנחה. ומה שפירשתי נמי לעיל שסובר הש"ס כיון שנתגלה לנו מדברי רב' עקיבא שיש הפרש בין עקירה להנחה דלפי זה אף אי אמרת דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב עדיין יקשה הש"ס תינח הנחה וכו' מנא לך דטעמו הוא משום דלא מחייב וכו' לא קשה דיותר היא אלימא דחיית רב ושמואל משידחה כיון שנתגלה לנו מדברי רבי עקיבא דהנחה גרועה הכי נמי נימא לסברת רבי וכו' ולרב יוסף לדידיה בין הכי ובין הכי לא קשה ולא מידי משא"כ לדבריהם ז"ל אילו היה מקשה הש"ס מברייתא דדברים הדברים היו דברי רב יוסף דחוים מעיקרם מה שא"כ השתא דלדידיה לא קשה ולא מידי אלא דחוייה בעלמא דלא סבר לה. ויש ליישב בדוחק קצת: ודוק

שם תוספות ד"ה באילן העומד בר"הי וכו'. הכא בשמעתין וכו' עד ורבנן סברי לא אמרינן שדו נופו כל זה לדידהו דגרסי לקמן כולי עלמא כרב חסדא בין לסברת רבי בין לסברת רבנן בר"הי לא בעינן ד' ולפי זה אתייא מסקנת סוגיא דהכא הפך סוגיא דלקמן. דמהכא משמע לפי דחיית הש"ס ואחר המסקנא דעל כל פנים בעינן מקום ארבע בין בר"הי בין בר"הר ולקמן מדמהדר הש"ס להעמיד דברי רב חסדא אליבא דכולי עלמא משמע דסובר הש"ס דבר"הר לא בעינן מקום ארבע וזה הפך סוגיא דהכא. והוא דוחק. מה שא"כ לפירוש רש"י ז"ל אתיא סוגיא דהכא כההיא דלקמן דאפי' בר"הי בעינן מקום ארבע בין להכא בין התם והדברים מכוונים. והעיקר אצלי כפירוש רש"י ז"ל וכ"ע דלא כרב חסדא ולקמן יתבאר בהכרחות ברורות ותו לא מידי: ודוק

שם בא"ד ומשני דברה"י כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא וכו' דרב חסדא וכו' וחשיב מקום ארבע ורבנן סברי וכו': עכ"ל. קשה מהיכא מצו למימר הכי אף אי אמרת דכוונת דבריהם מר סבר שדינן וכו' ליקרא ר"הי. ומר סבר לא שדינן. אימא עכ"פ בעינן מקום ארבע. ועוד לקמן דף ח' כתבו הם עצמם בד"ה אמר אביי וז"ל דלפי שינוייא דאביי משמע דלא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא וכו' עכ"ל. משמע דעדיין אני יכול לומר אחר דברי אביי הפך דברי רב חסדא ומהכא משמע דכ"מ כרב חסדא

והנל"ד דהא דקא אמרו התוספות הכא דכולי עלמא לא בעינן מקום ארבע וכשאין בעקרו ארבע פליגי לאו בהכרח קא אמרו לה דודאי עדיין יכול אני