חפץ השם מח

דקאמר רב יוסף. וי"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאין סברא לומר דשדינן נופו בתר עיקרו ליקרא ר"הי. ואם הכניס לתוכה מר"הר חייב דעיקר החיוב בהכנסה והוצאה ממש וליכא למימר זה אלא לגירסת דכולי עלמא לא פליגי וכו' דמוכרח לומר הכי. משא"כ לגרסתינו ועוד דאי לא תימא הכי הוי משתמע מהש"ס דלא דחי דברי רב יוסף כל עיקר. ועדיין יוצדק דבריו. ואין בדחיית הש"ס סתירה לדברי רב יוסף כהא דלקמן דקאמר הא אמר עלה רב ושמואל דבזה הוי ממש סתירה לדברי רב יוסף. לזה פירש רש"י ז"ל שדינן נופו וכו' והוי כמונח על גבי מקום ד' דכוונת הש"ס לומר דסבר ר' דבעינן מקום ד' אפילו בר"הי הפך דברי רב יוסף ממש והיינו דרך הש"ס לקמן דאפי' ברה"י בעינן ארבע וכולי עלמא כרב חסדא. והיינו ללישנא קמא דדייק גבן: וק"ל

שם תוספות ד"ה ודילמא וכו' פירש רש"י וכו' וקשה ודילמא וכו' עד מנא לן דלא מחייב שתים. ונראה לעד"ן דאין בזה שום קושיא לפירש"י דמה דקא אמרי דילמא משום דלא מחייב רבי עקיבא תולדה במקום אב. היא היא כוונת הש"ס דקאמר ודילמא כיון דאיכא לדחות דטעמא דרבי עקיבא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב דאי לאו הכי הוה ליה להש"ס להקשות תינח הנחה אבל עקירה לא דלא מחייב תרתי רבי עקיבא. ומדקאמר לה בלשון ודילמא משמע דיכול לדחות והיינו דחיית דלא מחייב תולדה במקום אב. ואין לומר דבאומרו לא מחייב תולדה במקום אב תו לא מצי הש"ס לדחות ודילמא. דהא לקמן כדבעא רב יוסף למימר אנן אדרבי יהודה מתנינן לה הוצרך להביא כמה ראיות לברר דרבי יהודה מחייב תולדה במקום אב דמסברא לא מצי למימר לה הכי נמי הכא מסברא לא מצי למימר דרבי עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב לזה קאמר הש"ס ודילמא סובר רבי עקיבא דבעקירה בעינן מקום ד'. ומה שהוקשו מלקמן דקאמר מחייב סתם והוא תרתי לא קשה מידי. דמשם ראייה דהוצרך שמואל לומר מחייב היה רבי ששמע מפיו שחייב תרתי אע"ג דמחייב דקאמר סתם לא משתמע מינה אלא חדא הוא שמע מרבי דמחייב תרתי דאי לאו הכי אי אפשר לפרש במחייב אלא חדא מן הסתם: ופשוט

שם בא"ד ונראה לפרש וכו' עד סוף דיבור. תימא הא דקאמרו התוספות דפריך הא עקירה בעי דילפינן ממשכן לפי מה שכתבו לקמן דסבר רב יוסף דכיון דאיכא זיז לא שנא אי אמרינן דקושיית הש"ס היא דעקירה בעינן מקום ארבע מתיבתן. אי נמי מקרא דאל יוציא דבעינן מקום ארבע. וכמו שפי' לעיל מקומו של חפץ ארבע מה חידש רב יוסף בזה קושיית הש"ס עדיין במקומה מונחת. דקושיית הש"ס היא דבעינן ארבע בעקירה והזיז לא הוה מקום ארבע על ד' וצ"ע וכל מה שיש לישב כאן הוא דוחק

שם תוספות ד"ה אלא אמר רב יוסף. קשה לרשב"א וכו' הוקשה בעל קיקיון דיונה אימא אחר מסקנת הש"ס דבעינן ארבע על ארבע וידו של אדם חשובה וכו' והעלה הדבר בצ"ע. ואני אומר דאדרבא אילו תירץ ר"ת הכי דמסקנת רבה ורב יוסף דלקמן בפרק בתרא דעירובין הפך דבריהם דהכא היה משמע דאי איפשר להתיישב בענין אחר אם לא שנאמר שחזרו מדבריהם ואז אדרבא היינו מקשים לר"ת מי הכריחו לר"ת לזה הוה ליה ליישב כמו שיישב השתא אחר האמת. ויבואו דבריהם דהכא מכוונים עם דבריהם דעירובין. לזה תירץ ר"ת הכי לרבותא דאע"ג דסברי מחשבתו משוייא ליה מקום לא מהני להוא מידי לישובא דמתניתין והוצרכו להעמיד המשנה כתנאי. ודברי בעל הקיקיון מעיקרא לא נהירי לי: וק"ל

שם תוספות ד"ה זרק ונח על גבי זיז וכו'. עד פריך שפיר לפי זה משמע דאחר האמת רבי הוא דקאמר רב יוסף היינו ברייתא דמר"הר לר"הר ורשות היחיד באמצע. וקשה לפי זה מה היה סובר רב יוסף במשנה דזרק ונח על גבי זיז כל שהוא דמשמע דרבי בעי זיז. ומברייתא דמר"הר לר"הר ור"הי באמצע משמע דסבר רבי קלוטה כמי שהונחה דמיא ולא בעינן זיז. ואי סובר רב יוסף במשנה כדאביי באילן העומד וכו' קשה בין לפי' רש"י ז"ל דאפילו בר"הי בעינן מקום ד' אליבא דכ"ע. בין לפי' התוספת דדוקא בר"הי לא בעינן ד' אבל בר"הר בעינן מקום ד' על ד' הן אמת דמהברייתא דמר"הר לר"הר ורשות היחיד באמצע לא קשיא דהתם נמי ברה"י הוא דלא בעי מקום ד' כדדייק ור"הי באמצע. אבל קשה תינח ברשות היחיד לא בעינן ד' אבל בר"הר בין לפי' רש"י ז"ל בין לפי' התוספות אליבא דכ"ע בעינן מקום ד' על ד'. ורב יוסף דקרי לה מאי קרי לה. והש"ס פריך שפיר אלא דאפילו בר"הי סתם לא מתוקמא אלא במקורה אלא רב יוסף מאי קארי לה דבשלמא קושיית הש"ס דרב ושמואל דאמרו לא מחייב רבי אלא בר"הי מקורה. אמרינן דרב יוסף לא סבר להא דרב ושמואל אע"ג דרבי הוא. אי נמי לא שמיע ליה הא דרב ושמואל וכד שמיע ליה הדר ביה מרבי היא. אלא קושייתינו הראשונה במקומה עומדת מעיקרא מאי קסבר רב יוסף. וי"ל דאמרינן דסבר רב יוסף כפי' רשב"א שהביא התוספות לקמן דרב חסדא דקאמר לא בעינן מקום ד' על ד' אפילו בר"הר וכולי עלמא כרב חסדא. ואיידי דנקט רב חסדא רשות היחיד דבהכרח לאשמועינן עולה עד לרקיע נקט נמי הש"ס בסברת רבי ורבנן רשות היחיד ולעולם לא בעינן ד' בין בר"הי בין ברשות הרבים. וטעמא דנקט בברייתא מר"הר לר"הר ור"הי באמצע רבותא לרבנן דאפי' ברה"י דעולה עד לרקיע לא אמרינן קלוטה. ועוד י"ל דלא סבר לה רב יוסף כאביי במשנה דזיז ומאי קשה לן ברייתא דלא בעיא זוז עם משנה דבעיא זיז. לעולם דאפילו בלא זיז מחייב רבי דסבר קלוטה כמי שהונחה והא דנקט במשנה זיז להודיעך כוחן דרבנן דאפילו איכא זיז לא מהני ובעינן מקום ד' על ד'. וק"ל

שם בא"ד אבל קשה וכו' עד י"ל וכו'. לפי מה שפירשתי לסברת רש"י ז"ל דקושיית הש"ס אדרבא היא מדלא קא מחייב תרתי ולא אשכחן דר' עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב לא קשה ולא מידי דקושטא הוא דסבר רב יוסף כפי האמת דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב כדאיתא במסקנא דלקמן דרב יוסף הוא דאמר לא מחייב רבי וכו' ובזה שפיר אמרינן דרבי הוא דקאמר רב יוסף היינו ברייתא דמר"הר לר"הר ור"הי באמצע אף בלא דברי רב יהודה ולא תיקשי ליה תינח הנחה כיון דלא מחייב ר' אתולדה במקום אב. והש"ס שהביא מימרא דרב יהודה נראה כיון שנתגלה לנו מדברי רבי עקיבא שיש הפרש בין עקירה להנחה הוצרך הש"ס לשלול אותה בדברי רב יהודה. ולרב יוסף לא סבירא ליה זה. ולעולם רב יוסף לא מכח דברי רב יהודה קאמר לה למילתיה. ופשוט

שם בא"ד וי"ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה דרבי עקיבא וכו' לפי זה רבי היא דקאמר רב יוסף היינו מתני' בזרק ונח ע"ג זיז. והשתא אמרינן דסבר כברייתא דזרק ומר"הר לר"הר ור"הי באמצע דלא בעינן אפילו כל שהוא כרב ושמואל דאמרו תרווייהו הכא בר"הי מקורה דאמרינן ביתא וכו' אבל בר"הר אי נמי בר"הי שאינו מקורה