חפץ השם מז

דהעני לא בעי עקירה ולא הנחה בחוץ ועקירת גופו כעקירת חפץ וכו' לא ידע מזה רב. ואחר דברי רבי אתיא מתניתין מדויקת. ואפילו את"ל דרב הרגיש בקושייתינו שהכריחתנו לומר דלא בעי עקירה ולא הנחה במקומו אפשר לומר דרב לא חש לאותה קושיא דאיפשר דהוי איזה ראיה ממקו' אחר להפך מבוארת. אי נמי רב הכי סבר ממתני' דעקירת גופו כעקיר' חפץ ממקומו מכח קושייתינו. דליפלוג וליתני בדידה ורצה לידע טעם מרבו מאי שנא ידו מגופו לזה בעא מיניה בעיא טעמא ולפי זה לא צריכנא לדברי התוספות ז"ל שאמרו דאיכא לאוקומי מתניתין שהניח ע"ג קרקע. דאמרינן לעולם שפיר ידע רב דמתניתין אפילו לא הניח וטעמא דבעי מרבי דאיפשר דאיכא מתניתין דמבוארת ביותר בדין עקירת גופו וכו' ולאולופיה טעמא מאי שנא ידו מגופו: ודוק

דף ד' תוספות ד"ה והא בעינן וכו' ועוד אומר ר"י דאל יצא איש ממקומו וכו' עכ"ל. ולפי זה אע"ג דאל יצא איש ממקומו ליכא למשמע מינה אלא עקירה היא דבעיא מקום ד' על ד' אפילו הכי אמרינן שפיר דלא שנא עקירה לא שנא הנחה כיון דבעקירה בעינן ד' על ד' הוא הדין הנחה. ועל זה אמר הש"ס והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבע. ולזה תירץ רבא הא מני רבי עקיבא היא דלא הצריך בהנחה ד' על ד' ולא שנא עקירה ולא שנא הנחה דזה נמי סובר הש"ס דלא שנא דקאמר והא בעינן וכו' הכי נמי קאמר רבה כיון דבהנחה לא בעינן ד' על ד' הוא הדין עקירה ודחה הש"ס ודילמא הנחה וכו' פי' דסבר רבי עקיבא דלא אמרינן דבעינן ד' על ד' אלא בעקירה דדרשינן מאל יצא. אבל בהנחה לא אמרינן בה דהוא הדין. ולא שנא. זהו כוונת הש"ס לסברת ר"י: ופשוט

שם תוספות ד"ה אבל למטה מעשרה וכו' כשהחפץ בידו של עני או של בע"ה לא שייך וכו' פירוש כשהחפץ בידו של עני כשהכניס ידו לפנים או בידו של בע"ה כשהוציא ידו לחוץ עם החפץ לא שייך קלוטה והטעם דידו בתר גופו גרירא. אבל כשנותן לתוך ידו של בע"ה או כשנותן לתוך ידו של עני אז שייך קלוטה אפי' ביד אע"ג כשנותן בע"ה לעני או עני ליד בע"ה אין מפסיק אויר בין ידיה' להיות החפץ קלוט באויר אפי' הכי חייב וכשיצא מיד העני בין באויר בין לתוך ידו של בע"ה אמרינן שפיר קלוט' כמי שהונח': ופשוט

שם בא"ד דהא כשנותן בע"ה לתוך ידו והוציא לא מיחייב ק"ק משמע דמרישא דמתניתין דקתני או שנטל בע"ה מתוכה דפטור אין ראיה שלזה הוצרכו להביא מסיפא דונתן בע"ה לתוכה ומה גם דהכא בהנחה עסקינן דקתני מר"הי לר"הי ור"הר באמצע ומדמהדר התוס' להביא ראיה מעיקרא משמע דמהנחה דכוותה דבמתניתין אין ראיה. ולא ידעתי למה. והנראה לע"ד דודאי אין הכי נמי וטעמה משום דבנתן בע"ה לתוך ידו של עני. שייך יותר למימר קלוטה מהכניס העני ידו לפנים ונטל בע"ה מתוכה דלגבי הנחה. כיון שהחפץ היה בחוץ והכניסו בתוך ידו וידו בתר גופו גרירא. לא שייך קלוטה. מה שא"כ כשנותן בע"ה ליד העני והוציא שהחפץ שם היה ושם נמצא כשהוציא הייתי אומר דאמרינן קלוטה כמי שהונחה: לזה אמרו התוספות דהא כשנותן בע"ה ריבותא דאפילו בנדון זה ששייך לומר יותר קלוטה ששם קבלה אפ"ה לא אמרינן: ומכ"ש לגבי הנחה: וק"ל

שם תוספות ד"ה דאמרינן קלוטה כמי שהונחה וכו'. ואם היינו אומרים הא דקאמר לעיל רבי עקיבא סבר וכו' מדברי רבה אתי שפיר. אך אין ראיה שיהיה מדברי רבה ואני אומר דזה אי אפשר לאומרו. דמקשה אהא דקאמר רבה ורבנן סברי וכו' דלפי זה מאי קא מתרץ הש"ס בתר דאיבעיה הדר פשטה דסבר רבי עקיבא קלוטה וכו' מה מועיל תירוץ זה אף אנן ידעינן דסבר כן רבי עקיבא לכל הפירושים והכי הוה לי למימר הדר איפשיטא ליה דסברי רבנן קלוטה לאו כמי שהונחה. אי נמי רבי עקיבא הוא דסבר קלוטה כמי שהונחה ואז היינו אומרים דוק מינה דרבנן סברי קלוטה כמי שהונחה: ומדקאמר דסבר רבי עקיבא קלוטה וכו' משמע דעלה קאמר למימרא: ופשוט

שם ע"ב גמרא. הא לא קשיא בתר דאיבעיא הדר איפשיטא ליה דסבר רבי עקיבא וכו' ק"ק דקרי לה מאי קרי לה: והמתרץ נמי דמשמע מדבריו דבדרך דחייה קאמר בתר דבעי וכו' והלא תלמוד ערוך לקמן בהזורק גבי בעיא דרבא אמר רב יוסף וכו' הא מילתא פשטה רב המנונא מדתניא בר"הר עצמה דמשמע בקלוטה פליגי: וי"ל כיון דאיכא התם לקמן סברא אחרת דקאמרה מחייב רבי עקיבא אפילו למעלה מעשרה ורשות הרבים עצמה דקאמר להודיעך כוחן דרבנן אפשר אע"ג דפשטה נהליה רב יוסף מדתניא ר"הר עצמה כיון דאיכא לדחות להודיעך כוחן דרבנן נימא דלא קיבלה רבה. והכי קאמר הש"ס הכא למימרא דפשיטא ליה לרבה וכו' והא מיבעיא לי והאותו פשיטות דלקמן יכול הדוחה לדחות להודיעך כוחן דרבנן. וסיים הש"ס למילתיה ואמר הא לא קשיא דאמרינן בתר דאיבעיא וכו' אבל הקושיא היא ודילמא הנחה הוא דלא בעי וכו'

אי נמי יש לומר דהש"ס דחה בתר דאיבעיא הדר פשטה: ופשוט

שם גמרא. ודילמא הנחה וכו' ק"ק מאי שנא עקירה מהנחה. וי"ל דאין הכי נמי אילו לא הוזכרה עקירה בדברי רבי עקיבא אלא הנחה אפשר דהיינו אומרים לא שנא מה שא"כ השתא דקתני תרוייהו ולא קא מחייב אלא חדא משמע דלגבי עקירה בעינן מקום ד' על ד' וטעמא דנקט לה בלשון ודילמא כיון דיכול לדחות דרבי עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב. לזה קאמר ודילמא. מאן לימא לך דרבי עקיבא לא מחייב אתולדה במקום אב. ולזה כיון רש"י ז"ל בפירושו. ומה שהקשו עליו התוספות ע"ה במקומו אישבנו בס"ד

שם רש"י ד"ה זרק מתחלת וכו' טעמו דמדקאמר זרק סתם ולא קאמר מאיזה מקום זרק מר"הי לר"הר או איפכא משמע דהחיוב הוא בזריקה לחודה בלא הוצאה מרשות לרשות והיינו ארבע אמות בר"הר. ועוד דהוי דומיא דמתניתין דאפילו בר"הי לא בעינן מקום ד'. ובמה שאבאר לקמן בס"ד יתבאר ביתר שאת. ופשוט

שם רש"י ד"ה שדי נופו וכו' משמע מדבריו דכוונת הש"ס למימר אליבא דכולי עלמא בעינן מקום ד' אפילו בר"הי וטעמו דאי לא תימא הכי דברשות היחיד לא בעינן ד' אימא דרב יוסף דאמר ר' היא היינו אפילו אחרי דברי אביי וקסבר בדברי ר' כיון דבר"הי לא בעינן ד' הוא הדין ר"הר ור"הי שאינו מקורה: ור"הר שוים הם דמהני בהו זיז. ולא אוקמה רב יוסף אפילו אליבא דרבנן משום דיכול הדוחה לדחות דפליגי עליה רבנן אפילו אי הוה בעיקרו ד'. ולזה הוה ליה להש"ס לדחות ודילמא בר"הי הוא דלא קא בעי ר' ד' אבל בר"הר בעי מקום ד'. לזה פירש רש"י ז"ל דכונת הש"ס דאפילו בר"הי בעינן מקום ד' ואם תאמר הוה ליה לרש"י ז"ל לפרש הכי דרבי סבר שדינן וכו' ליקרא ר"הי ורבנן סברי וכו' והדבר שקול שיכול אני לומר דגם בר"הי בעינן ד' ואין מכאן ראיה לרבי היא