חפץ השם מו

בשם י"י נעשה ונצלח לרצון בודאי ביום הששי וביום השביעי נח ושבת. אפרש מסכת שבת

דף ב' גמרא. כיצד העני וכו' ק"ק באומרו פשט העני את ידו לפנים וכו' ודאי דבחוץ קאי וכן לבע"ה. וא"כ מאי קמ"ל תנא כיצד העני עומד בחוץ וכו' ונראה דקמ"לן דלגבי כל חד אע"ג שמכניס העני הוצאה תחשב לגבי דידיה ולזה קאמר כיצד העני עומד וכו' ובע"ה בפנים וכו' דשני רשויו' הן ובזה מחיי' בהכנסה כמו בהוצאה. וכזה פירש רש"י. וזה פשוט. ולקמן יתבאר עוד: וק"ל

שם גמרא. פשט העני את ידו וכו' ק"ק ליפלוג וליתני בדידיה דאם לא עשה העני עקירה מעיקרא ונתן לתוך ידו של בע"ה או דעבד עקירה בפנים והוציא ולא עשה הנחה דשניהם פטורים. וג"כ פשט בע"ה את ידו לחוץ אם לא עשה עקירה בפנים. או שנטל מתוכה ולא עשה הנחה בפנים שניהם פטורים ולמה הוצרך לעשות מציאות אחר לשניהם פטורים ליפלוג וליתני בדידה. וי"ל דלא בעי הנחה ועקירה אלא בהיכה דליתיה לגופיה אלא ידיה כזה שהושיט ידו לא חשבינן להנחה אלא אחר הנחה ממש. מה שא"כ אחר שהוציא את ידו לחוץ אע"ג שלא הניח החפץ מידו כיון דגופו נייח חייב: וכן נמי לגבי עקירה אע"ג שנתן אחר לתוך ידו והכניס חייב כיון שהוא עומד בר"הר והכניס עקירה היא: וכן נמי לגבי בע"ה לזה לא קתני דפטור אלא היכא דליתיה לגופיה אלא לידיה ולא עבד עקירה ממש והנחה ממש הוא דהוי שניהם פטורים

ואחרי כותבי זה מצאתי און לי מדברי הש"ס לקמן ומדברי הפוסקים ז"ל. ובזה נראה לי ליישב מה שהקשיתי לעיל הא דקתני כיצד וכו' והוא דכוונתו הא דקא אמינא לך דבעי עקירה והנחה ביד אחר ולא די לו בהכנסת הרב. או בהוצאתו כיון שהעני עומד בחוץ לא חשבינן ליה שעושה מלאכה עד שיניח דאיכא למימר ידו בתר גופו גרירא. וכן נמי לגבי עקירה לא חשבינן לה עקירה אלא א"כ נוטל מיד בע"ה אבל אם נתן בע"ה לתוך ידו חשבינן ליה כאילו נתן בר"הר ולא עביד העני אל' הנחה וכן נמי לגבי בע"ה אם הוציא בע"ה מה שא"כ אם היד מחוב' לגופו בר"הר לא בעינן עקירה ולא הנחה לזה קאמ' תנא כיצד העני עומד בחוץ ובע"ה בפנים שכל אחד מקומו הוא זה ואם הכניס זה או הוציא זה בעי עקירה והנחה ממש: כיון שבע"ה עומד בפנים והעני עומד בחוץ דאיכא למימר ידו בתר גופו גרירא. ולפי מה שפירשתי אתי מדוייק נמי הא דקאמר או שנטל מתוכה והוציא דמשמע כיון שנטל והוציא חייב ותו לא בעי מידי להתחייב ודוק

תוספות ד"ה יציאות וכו' עד סוף דיבור וכו'. ולע"ד נראה שזה דחוק. ונראה לישב דטעמא שהתחיל ביציאות דכל המלאכות האמורות אצל שבת גמרינן להו ממשכן מדסמך וכו' וההוצאה אף על גב דגמרינן לה ממשכן נתפרשה בתורה מה שא"כ שאר מלאכות. וכיון דקרא הוציאה מכלל המלאכות וכתבה בהדייא לזה גם התנא לא פירש ברישא אלא מלאכה מבוארת יותר מכולן והוציאה הכתוב המלאכות ואע"ג דאיכא הבערה הא איכא מן דסבר דללאו יצאת ועוד שיש בה אבות ותולדות בהדי הדדי מלבד ההוצאות שאסרה תורה עקירה והנחה: אסרו הם ז"ל עקירה והנחה לחוד. ופשוט

שם ע"ב גמרא. ולטעמיך וכו' עד והא אמר שמואל וכו' לכאורה קשה דקרי לה מאי קרי לה. ודאי פטור ומותר לא קתני. ועוד לדברי רב מתנא למה האריך כ"כ בלשונו לומר בשלמא וכו' לא היה לו לומר אלא פטור ומותר לא קתני

אכן פשטיה דש"ס כך הוא דאביי ודאי ידע דלא קאמר רב מתנא דלימני אלא פטור אבל אסור ולא פטור ומותר. אכן סבר דגם פטור דרישא פטור אבל אסור דהכי גילה דעתו לבסוף והאמר שמואל וכו' ולזה הקשה שפיר שית סרי הווין. ורב מתנא סבר דליכא מאן דסובר דפטור דרישא פטור אבל אסור. וכוונת אביי היא דלימא נמי פטור דרישא אף אי הוי פטור ומותר כיון דנחת תנא למניינא לימני נמי האי לזה השיב רב מתנא בשלמא פטור דרישא אמרינן פטור ומותר לא קתני. וכיון דלא קתני פטור ומותר במניינא לא מקשינן לימא נמי וכו' מה שא"כ פטור אבל אסור דקתני דכוותה במניינא תרתי סרי הויין ומי גרע מהני פטור אבל אסור דלא קא מני לה אז גילה דעתו אביי דודאי ידע דפטור ומותר לא קתני וטעמו דגם פטור דרישא פטור אבל אסור הוא מדשמואל: ופשוט

תוספות שם ד"ה והא יציאות קתני וכו' הא דקא אמרו משכחת לה כולהו ביציאות אין שכלי הולמו ופשוט דוחק דבריהם ז"ל. ולע"ד נראה לישב דאמתניתין לא פריך דיכול אני לפרש דיציאות דקאמר איציאות קאמר ולא אהכנסות וה"ק יציאות השבת שתים שהן ארבע בחפץ שהוא לפנים ורוצה להוציאו לחוץ שנים לחיוב ושנים לפיטור ושתים שהן ארבע בחוץ דקתני מילתא אחריתי היא דהיינו חפץ שהוא בחוץ ורוצה להכניסו ולא קאי איציאות ומילי מילי קתני. והארבעה דהוצאה הם הוצאה דעני על ידי עקירה והנחה דחייב או בלא עקירה דפטור והוצאה דבע"ה דכוותה דחיוב ופיטור. והתנא סידר כל עובדי עני לחוד וכל עובדי בע"ה לחוד אע"ג שיש בכל אחד הכנסה והוצאה. ואני יודע שזו הכנסה וזו הוצאה ובש"ס עדיין לא ידע דייקא נמי דקאמר רבינא לקמיה דקא מפרש תנא הכנסו' לאלתר מה שא"כ הכא אמתניתין דשבועו' דלא קתני פיטור כדקאמר הש"ס תיקשי יציאות תרי הויין: וק"ל

דף ג' תוספות ד"ה עקירת גופו וכו'. נראה לרי' וכו'. וממתניתין וכו' הוצרך התוספות לתת טעם דליכא למיפשט ממתניתין דהנחת גופו כהנחת חפץ ולא נתנו טעם נמי אעקירת גופו דליכא למיפשט ממתניתין משום דזה ודאי פשוט שקרוב לומר כשהוציא ידו לחוץ כבר עשה עקירה. ותנא סוף מעשה דעקירה קתני. מה שא"כ הנחה דקתני סוף מעשה דהנחה והוציא לחוץ דמשמע תו לא בעי הנחה ומחייב בהוצאה לבד משמע שפיר דהנחת גופו כהנחת חפץ. לזה הוצרכו התוספות לומר דאף הנחה ליכא למפשט ממתניתין אע"ג דלא קתני אלא והוציא דאיכא לאוקומי שהניח ע"ג קרקע ופשוט הוא דעקירה והנחה בעיא ואע"ג דלא קאמר אלא והוציא כוונתו הוצאה והנחה: ופשוט

שם בא"ד דאיכא לאוקומי וכו'. ולפי מה שכתבתי לעיל בד"ה פשט העני את ידו וכו' והוכחתי שם ממתניתין