חפץ השם מג

הנכון הוא דבהכרח להאחר זוכר בריתו דאי מקדים לזוכר בריתו תו ליכא למימר נאמן וכו' וקיים דהם בכלל זוכר דממילא לא הוי זוכר אי לא הוי נאמן וקיים בשבועתו לזה מקדים ברישא נאמן וקיים והדר וזוכר ונכון. והגם דהש"ס לא סדר הכי לאו דוקא אלא להיות דהאי דזוכר הברית כאמרה בש"ס תחילה והדר אמר במתני' תנא וכו' לזה נקט ראשון ראשון ולאו לסדר המטבע נקט הש"ס וטעם שלא הוצרך לחתימה כהא דברכ' המזון בשבת אם שכח שבת אומר ברכה בחתימה משום דהוי בה שנוי בנוסח הברכה לאות ולברית ומקרי ברכה אריכא ויתחייב חתימה וק"ל

שם גמרא. היתה אשתו מעובר' וכו' ה"ז תפלת שוא וכו' למאי דמסיק דבתוך ארבעים לעיבור' אין זו תפלת שוא ויתפלל עליו למה פסיק ותני היתה אשתו מעוברת וכו' ה"ז תפלת שוא והרי תוך ארבעים מועיל. ונראה דלא חשיב הריון דמיקרי מעוברת אלא לג' חדשים כהא דויהי כמשלש חדשים ולזה קתני במתני' היתה אשתו מעוברת וכו' אבל בברייתא מידי דהוה דקתני תפלתו בשלשה ימים הראשונים דעדיין לא ידע אי קלט הזרע אי לא ומתפלל אם ישמע יי' את תפלתו נקט נמי המ"ד הרי אין יצירת הולד עד תשלום המ' ואז מיקרית האשה מעובר' וק"ל

דף ס' גמרא. היתה אשתו וכו' טרח תנא למיתני זה דאסור להתפלל לפני יי' תפילה דאי איפשר לקיימה לו ה' ולזה נמי קאמר בסמוך אין מזכירין מעשה ניסים והול"ל מעשה ניסים הוה. א"נ מעשה ניסים שאני אלא הכוונה לומר דאין להאדם לשאול מאת ה' דבר הטבע להפך לו סדר העולם דכד מטית להתם ג"כ יתפלל לה' ב"ה שיהפך נחשת לזהב ומים לשמן כהא דרבי חנינא בן דוסא דהפך חומץ לשמן דלאו בני אדם הוו אלא יסודי עולם וצדיק מושל ומתני' דקתני דינא דכולי עלמא ופשוט

ע"ב גמרא. מאי חייב וכו' אילימא כשם שמברך על הטובה וכו' והתנן על בשורות טובות אומר וכו' ועל בשורות רעות וכו' אמר רבא לא נצרכה וכו' קשה דמדקאמר הש"ס אילימא וכו' משמע דבעי למיפרך לכל צדדי הנשמע אי תימא הכי קשיא ואי תימא הכי קשיא ולא חזינן דקאמר אלא דרך אחד ועליה קא מותיב והתנן וכו'. וכפי זה הכי הוה ליה להש"ס למימר חייב לברך וכו' והקתני ברישא על בשורות וכו' והקושיא מבוארת דהא אין משמעות אחר ומדקאמ' הש"ס אלימא משמע דאיכא פן אחר לאוקמ' וגם עליה איכא פירכא ולא קאמר לא הפן ולא הפירכא ולתרץ זה צריך להקשות עוד אומרו בשינוייא לקושיית הסתירה לא נצרכ' דמלת לא נצרכה חיילא על קושיית הפשיטו' דוקא ואיך משני לא נצרכה לקושיית הסתיר' אכן הכוונה היא דהש"ס פריך לכל הנשמע מהמשנה. והמשנה תסבול שני דרכים. הא' הוא חייב לברך על הרעה וכו' פי' כשם שמברך כאשר הוא מחוייב לברך על הטוב' כן ג"כ מחוייב לברך על הרעה והא כדאיתא. והא כדאיתא. והדרך הב' הוא כפשטיה דונחש נוסח הברכה שיברך על הטובה. יברך ג"כ על הרעה ולזה קא פריך הש"ס מאי חייב אדם לברך וכו' אילימא כמשמעות הנשמע דהיינו כמות זה כמות זה הטוב והמיטב יברך אתרוייהו והרי תנן ברישא דשאני ברכה דעל הטובה מברכה דעל הרעה דעל הטובה אומר וכו' והשתא ממילא נמי קש' לאותו דרך הב' דכוונת התנא לומר חייב וכו' כשם שהוא חייב לברך וכו' והא כדאיתיה והא כדאיתיה ויברך דיין האמת א"כ קשה קושיית הייתור דהא קתני לה ברישא בהדיא על גזרות וכו' הוא אומר ברוך דיין האמת. ולמה הוצרך עוד לומר מברכין וכו' ובמה דמייתי הש"ס מתני' דקתני על בשורות וכו' ממילא קושיית הצד האחר דאילימא מוקשה ולא חש להאריך כיון דכל רואה ירגיש מעצמו ומשני רבא לא נצרכה וכו' פי' לעולם הא כדאיתיה והא כדאיתיה כל אחד בברכתו. ומאי קמ"לן דהוצרך לומר האי חלוקה דחייב אדם לומר דכשם דברכת הטוב היא בשמחה גם ברכת הדיין האמ' תהיה בשמחה והיינו מעין הטובה והוצרכתי לבאר זה ביותר לפי שראיתי מה שנתעקם בזה הוצרכתי לישר אורח חיים לפניו וק"ל

שם גמרא. לקבלינהו בשמחה פי' כיון דפורע חובו ישמח על היסורין והוא ע"ד דאית' במס' ע"ז אע"ג וכו' שמח הוא וכו' דפרע חובו אי נמי ע"ד ההוא עובדא דרבי עקיבא דכל היסורין היו לטובתו וא"כ יקבלם בשמחה כי אפשר שהכל לטובתו אי נמי והוא מדרכי האהבה השלמה בהאדון ב"ה שישמח ויאמר די לי שנעשה רצונו יתברך בי וקיים בי האדון מאמרו. ונתרצה ב"ה בהיות הדבר כן

דף ס"א גמרא. יהיו דבריך מעטי' פי' כדי שלא ירבה ויבוא לידי שיבהל ויוציא דבר בלתי מתוקן לזה ימעט כדי שיכוין לבו לפני האדון ב"ה

שם גמרא. מאי דכתיב וייצר בשני יודין צריך לדעת למה האריך לומר מ"ד ויספיק לומר כתיב וייצר. למה בשני יודין. ונראה דהוקשה ליה עוד אומ' מלת את האדם דהוה ליה למכתב וייצר ה' האד' ומלת את למה לזה דייק עוד מלת וייצר בשני יודין ומשום דבראו בשני יצרים ואהא קאי נמי מלת את שהוא היצר שברא עמו. עוד נראה דהוקשה ליה אומרו ה' אלהים ובמה דמשני אשני יודין משני נמי אהא דה' אלהים והיינו אם הלך בעצ' יצר הטוב ה' דהיינו רחמים וטו' ואם הלך בעצת יצר הרע אז אלהים שהוא מדת הדין יפרע ממנו על הדין וק"ל

שם גמרא. אלא מעתה בהמה וכו' ק"ק ואחר האמת וידוע ברא ה' בבהמ' יצר הרע דבשלמא באדם לתת לו שכר ועונש אלא הבהמה למה ברא הב"ה בה צד הרע מבלי סיבה. אכן נראה לפרש דגבי בהמה נמי משום דבעיא גם היא לפרות ולרבות משום שלא יבטל מינה עביד לה יצרה דמחם לה ומרתח דמה ואבוהין דכולהו רתחי הוא התשמיש א"כ הרי בהכר' שיהיה לה י"ה דמזה נשכה ובעט' דיצר חד הוא לכל הרתח' הגופניות ובזה נראה להבין מה דאיתא בגמרא דיומא בההוא עובדא דאנשי כנסת הגדולה דעבדו תפלה על יצר הרע דע"ז וניתן להם ובטלו' ובקשו עוד יצר הרע דזנות וניתן להם וכחלוה לעיניה משום דלא מצו לבטוליה לגמרי מצד שהעולם צריך לו כאמור שם וקשה לי למה לא בקשו ג"כ על שאר יצר הרע דגזל ודרציחה. וכדומה אלא נראה דיצרא דזנות הוא יצרא דארתוחי דמא ותאוה והכל כלול בה ולזה לא בקשו עוד שום יצרא אחרינא דזה היינו כולהו יצרי וכד דייקת שפיר בעיני השכל תשכיל זה: וק"ל

שם גמרא. פורענות דמאי אילימ' דנחש והתניא ר' אומר בגדולה וכו' אלא פורענות דמבול. קשה חדא דמדקאמ' פורענות דמאי אילימא וכו' משמע דהש"ס העריך לפניו כל מיני הפורעניות שעברו על האדם ופריך דמאי אילימא הא קשיא אילימא הא קשיא ולא קא חזינן דפרי' אלא אי אמרינן דנחש. ועוד קשה מדוע מהדר למיפרך מדתניא רבי אומר משמע דמקרא לחוד לא מצי לאוכוחי הפך דלאו קדם והרי מקרא מדבר פשוט ויאמר אל הנחש וכו' ואל האשה אמר וכו' ונראה לומר דכוונת המקשה היא דפריך אהא דקאמר קדם אפי' דלא איפשר שיהיה בשום אופן בעולם קדם לפורענות דהא תניא רבי אומר באופן לא מצית אמרת שיהיה שום פורענות ויהיה האדם קודם לו