חפץ השם מא

הזה אין לו משמעות לכאורה דמשמע דהכתוב יצוה על מלח סדומית. ומשמעות הכתוב תוכיח דעל קדושה קאמר. ועוד דפתח בחד' וסיים בתרתי דמתחילת דבריו משמע דלא קפיד אלא אמלח סדומית. ומסיים ואין אנו רגילים ליטול וכו' ומה לי לרגילו' זה אי ליכא טעמא אלא הא דמלח סדומי'. ומשמע דבלאו טעמא דמלח סדומית מצריך קרא לנטילת ידים. אלא דנראה לומר דהכי קאמרי התוס' ז"ל דהנה במקום אחר בש"ס קאמר בש"ס דצריך לרחוץ ידיו משום סכנה דמלח סדומית המסמא את העינים. והכא יהיב טעמא אחרינא מדרשא דקרא והנה פשיטא דתרוייהו איצטריכו דאי מקרא אמינא דבהיכא דידיו קדושים שפיר דמי ולא בעי נטילה דפשיטא דמאי דמזהר קרא לאו חוקה חקק רחיצה דכיון דידיו נקיות שפיר קרינן ביה והייתם קדושים להכי איצטריך לאשמועינן טעמא דמלח סדומית להיכא דידיו נקיות ואפי' הכי שמא נגע במלח ומסמא עיניו וחמירא סכנתא ואפילו ידיו נקיים אפילו הכי בעי נטילה ואי הוי טעמא דמלח סדומית נפקא מינה בהיכא דליכא למיחש למלח סדומית דליתיה במציאות אימא דאפי' ידיו מזוהמות מצי לברוכי להכי אתא קרא לאיסור ידים מזוהמות בברכה. והשתא קאמרי התוספות ז"ל דהאידנא דליכא לא ידים מזוהמות דלא קפידי אההיא זוהמא וכפי זה לא מיקרייא זוהמא וגם ליכא למיחש למלח סדומית להיותו בלתי מצוי ליכא למיחש אבל בהיכא דאיכא למיחש אחדא מנייהו פשיטא דמחייב לנטילת ידים אחרונים. ושיעור דבריהם כך הוא דוקא להם וכו' דמי דאית ביה חששת מלח סדומית. הא אין לו שום מיחוש ליפטר בין דהוו ידים מזוהמות בין נקיות ובהיכא דליכא למיחש למלח סדומית דליכא סכנה וגם ליכא זוהום ידים דעליה מקפיד הכתוב והייתם קדושים שפיר דמי ושרי. ואין הכוונה דקאי דוקא אקרא דאין לו הבנה. אלא דקשה לי על דברי הרא"ש דהקשה דהכא משמע משום קדושה ובפרק כל הבשר קאמר דטעמא משום מלח סדומית. ומשני דמשו' קרא מצוה ומשום חששת מלח סדומית סכנה וחובה. ולא ידעתי אמאי לא משני כמו שכתבתי דמשמע לא אשכח חילוק לענין דינא אלא הא ואמאי לא אמינא דאיצטריך קרא להסי' זוהמת ידים אפילו בהיכא דליכא למיחש למלח סדומית כגון בהיכא דלא שכיח. וליכא למימר דסובר דלא קאמר והייתם קדושים אלא לגבי מלח סדומית דזה שיבוש חדא סכנתא היא והיינו פירכתו דהרב ז"ל. ועוד אם כן בהיכא דליכא למיחש למלח סדומי' אפי' ידים מזוהמות אין צריך לברך וזה אינו בין מהש"ס דקאמר אין לברך בידים מזוהמות. וכשם שמזוהם פסול לעבודה דפשיטא דלאו מטעם סדומית. ומה גם דלגבי עבודה לא שייך זה כשהוא נכנס לעבוד אלא ודאי דהדברים פשוטים וכן דייקו התוס' ז"ל ג"כ דאסרינן זיהום ידים אפילו בלי חששת מלח סדומית מטעם קרא. אלא דנראה דאין הכי נמי דהוה מצי הרא"ש ז"ל לשנויי הכי והא עדיפא ליה בדר' כלל אפילו בהיכא דליכא למיחש למלח סדומית ואיכא זוהם ידים דאיכא תרוייהו אי אזלינן בתר סכנה חייב. ובתר קרא דוהייתם קדושים מצו' לחוד איכא. והחילוק מצד עצמו קושטא הוא בלי פירכא קושטא קאי דבסכנה חיובי מחייב מה שא"כ המצוה: וק"ל. פרק הרואה

דף נ"ד ע"ב ארבעה צריכין להודות וכו' כתוב אצלי בקונטריס

דף נ"ה גמרא. כל המאריך בתפילתו וכו'. ואמר רבי יצחק וכו'. קשה מאי קא פריך מכל המאריך. והרי תברה בצידה דקאמר מאריך ומעיין והכא לאו מעיין. והכי נמי משני ליה והדברים פשוטים. ונראה דסובר דסתם מאריך מעיין והוא בהקשות עוד למה קאמר רבי יצחק כל המאריך ומעיין דהוה ליה למימר כל המעיין בתפילתו וכו' אלא ודאי דמילתא חדא היא. באומרך מאריך אזורו מוכיח עליו דמעיין בה. ולזה נקט עיקר האיסור שהוא מאריך וטעם האיסו' שהוא דמעיין בה והשתא פריך שפיר ממאריך דכולהו מעלה מעיין וקאמר רבי יצחק דלאו שפיר עבד. וטעם דמייתי דברי רבי יצחק להקשות עוד דהשתא דמאריך הוא מעיין הרי אמר רבי יצחק דמזכירין עונות. אי נמי טעמא דמייתי רבי יצחק הוא לומר דאיכא מעיין אחרינא בלי מאריך וזה יורה על גובה לבב כי בוטח בצדקו. דיגזור ויקיימו בשמים לזה הוא מדה כנגד מדה יגלו קלונו וממילא דברי רבי יוחנן דייק שפיר מאריך דהיינו העיון הוא מדמאריך לזה אין לו עונש כהא דזה אינו בוטח בצדקו אלא ברוב רחמיו. ולזה אין לו לירא אלא מכאב לב והשתא פריך שפיר בתר דמשני הא דמעיין וכו' והיכי עביד פי' השתא דקאמר' יאריך מבלי שיעיין זה מהנמנע דכיון דמחזיק בתפילה היא לשמו' ה' אל רוב תפילות ולא משכחת לה מאריך בלי שיעיין בה וקאמר דמפיש ברחמי פי' דהוה ס"ד דמאריך דקאמר הוא שכל מלה ומלה יכוין בה ביותר ויאריך בה כדי שישמע י"י לעשות דבריו. וכן דייק רש"י באומרו ומעיין בה וכו' לפי שהתפלל בכוונה וכפ"ז בהכרח דהיינו ומעיין בה אבל השתא משני דמפיש ברחמי דהיינו שירבה בתפלות ותושבחות של שומע תפלה והיינו דמפיש ברחמי כהא דאמרינן במקומות אחרים אמר כ"ד רננות ולא נענה וכהא דדרשו רבנן במלת ואתחנן שהתפלל משה תפלות כמנין ואתחנן וזהו מפיש ברחמי. ולא ברוב הכוונה. והא דקאמר הש"ס הא לא קשיא לא גרסי' לה דמשמע הא ל"ק ואחר קשיא ולא קא חזינן שום קושיא עוד. וזהו דקאמר רש"י הכי גרסי' הא דמעיין בריפי' דזהו נוסח התי'

גמרא יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שאתא מזומן לחיי העה"ב. כל הרואה יתמה מה זה דקמ"לן פשיטא ואפילו לא היה נהרג אותה הריגה לא שבקת: חיי לכל בריה האי בת קול והגם דתמיד הייתי מפרש בה דדייק מלת מזומן פי' בלי שיצטרך לתת דין וחשבון על שום נדנוד עון דהא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ויוצדק למעל בדינא. לזה אמר מזומן וכו' בלי מכשירים אלא דאפי' הכי עדיין מקשינן פשיטא ואפשר דאמרינן דלא אתא בת קול אלא לומר מלת אשריך דהא דמזומן ידענא ליה וזה דוחק. ועוד קשה למה כשהרגו מלכות הרשעה לשאר עמודי עולם רשב"ג ור' ישמעאל וכיוצא בהם לא יצתה בת קול. אכן הנראה דהכא רבי עקיבא ע"ה הראה רוב אהבה עזה שהיתה לו בהקב"ה שהיה מצטער מתי יקיי' אהבה הגדולה הזאת שהם סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והוא מייחד שמו ית' לקיים ואהבת את י"י אלהיך בכל נפשך לא מצינו זה אלא ברבי עקיבא ע"ה. ואיתא בזוהר וז"ל דמאן דפלח מאהבה אתדבק באתר עילאה לעילא ואתדבק בקדושה דעלמא דאתי בגין דהא סליק לאתעטרא ולאתדבקא בסטר ימינא ואי תימא דפולחנא דמיראה לאו יקירא פולחנא יקירא איהו אבל לא סליק לאתדבקא לעילא וכד פלח מאהבה סליק ואתעטר לעילא ואתדבק בעלמא דאתי ודא איהו ברנש דאזדמן לעלמא דאתי זכאה חולקיה דהא שליט על אתר דיראה וכו' ובזה