חפץ השם מ

בלאו אדעתיה אפילו הכי מחייבין אותו לברך ואי אמרינן דלא עביד להריח כמאן דלא מרח מידי בריח שהריח בלאו אדעתיה. והשתא לא תיקשה לך מדוע גבי נר של מתים הגם דעביד נמי להאיר בלילה אפילו הכי אסיר ומאי שנא מהא. והשתא שפיר. וגם מ"ש משמן אפרסמון דאנן סהדי דניחא ליה בריח ולכתחילה עביד משחה דבשים וא"כ הוה נמי כניחא ליה דבשים ואפי' הכי אמרינן דאין לברך ומ"ש ובמה שפירשתי אתי שפיר: וק"ל

שם גמרא. והריח ריח אם רוב ישראל קשה למה יאסר רוב כותים כיון דאסיקנא דלא אסרו בשמים של כותים אלא במסיבה כדדייקינן בדברי הש"ס דקאמר הכא במסיבת כותים עסקי' א"כ אטו כילהו במסיבה הוו ומה גם דמסיבות עצמם לא אסרינן ליהו אלא מטעם שהם מסיב' וכו' ולאו דידעינן ביהו בהדיא דלע"ז עבידי לבשמי' הללו ואם כן למה אסרינן הגם דהוו רובא גוים ואפילו כולה כותים כיון דלא ידעינן דהוי מהמסיב' של כותים

ונלע"ד היינו טעמא כיון דאיכא מיעוטא דבשמים דמסיבה דאסרה מטעם סתם מסיבת כותים ואיכא נמי מיעוטא אחרינא דבשמים דעבידי להו לגמר הכלים דאין מברכין עליו והא דלגמר הוא מילתא דאיתה דפשיטא דשכיחי דעבידי לגמר כלעשן ולהריח וכיון שכן הוי רובא דבשמים דכותים לאיסורא ולזה אי הוי רובא כותים אסיר הגם דכד דייקת שפיר לא הוו כל הכותים אסירי אם כל זה הא איכא מיעוטא דישראל ג"כ דאסירי בהיכא דהוו לגמר ואם כן הוו רובא דבשמים לאסור ואין לברך. וראיתי להרב בעל מגן אברהם שתירץ לקושייתינו דטעם דחששו לבשמים שחוץ לכרך הגם דלא אסרו אלא במסיבת כותים הטעם הוא משום דמסתמא כאשר נתרבה הריח עד שיצא חוץ לעיר ודרך הבשמים העושים במסיבות הם עושים עד שהולך הריח למרחוק ולזה אסרינן בזה הריח שחוץ לעיר דמסתמא מהמסיבה עכ"ד והוא דוחק. חדא א"כ לדבריו אם הריח בתוך העיר ולא ידע מה הוא הריח. אי נמי היה הריח יוצא מבית שסמוכה לחומה דשרי לברך ולהריח והוא דוחק. ועוד מנא ליה להוציא חילוק זה מדעתו ופשוט על כן נראה כמו שפירשתי. והנה הרב עצמו מדלא דייק למיפרך אלא גבי בשמים ולא גבי נר דהלא גם הנר טעמא הוא משום דהוי מהמסיבה דעל תרוייהו קאי הש"ס דקאמר הכא במסיבת כותים וכי היכי דפריך מ"ט אסרו בשמים שמריח חוץ לעיר אם רוב גוים כיון דאין אסו' אלא של מסיבה הכא נמי הוה ליה להקשות אנר ולזה מתריצנא דהטעם הוא דשאני גבי נר דהא איכא איסורא אחרינא דנר שלא שבת ולזה אסרינן סתם נרותיהם דהוי מיעוטא דמסיבה ומיעוטא דנר דלא שבת לזה אסרו כל הנרות של כותים משא"כ הבשמים דליכא אלא טעמא דמסיבה ולזה השתא כפי מה דכתיבנ' דגם בבשמים איכא מיעוטא אחרינא דלגמר כלים דאין לברך עליו אם כן הוה ליה בשמים ונר הכל אחד. וכי היכי דליכא להקשות אנר ליכא להקשות נמי אבשמים. והגם דסברא זו דלגמר לא קאמר לה אלא רבי יוסי עם כל זה לא פליג עליה תנא קמא אמאי דסבר בנות ישראל עבידי קיטור למכשפות לא חיישי רבנן להאי סברא אבל הא דליגמור פשיטא דמסתמ' לא יכחישו במוחש דהא מילתא איתה במציאו' ופשוט אלא דקשה השתא דאיכא מיעוטא נמי דלגמר בין בישראל בין בכותים אם כן דייקינן דמחצה על מחצה שרי והוא הפך מה דאסיקנא לעיל דמחצה על מחצה אסיר. ודוקא מטעם דמחצה על מחצה הוי רובא דהתירא וכדדייקינא מאומרו בדין הוא דכיון דאיכא רובא דכותים דנרותיהם אסורות מטעם מיעוטא דמסיבה ומיעוטא דנר דלא שבת ואיכא בהו ג"כ חלק דהתירא דלא הוי דמסיב' ולא דלא שבת. א"כ הגם דאיכא רובא גוים כד מצרפת לחלק ההיתר בהדי ישראל חזרו להיות מחצה על מחצה ואסיר משא"כ מחצה ישראל דכד מצרפת לחלק ההיתר דגוים הוו להו רובא אלא גבי בשמים דאיכא בשמים דישראל דאסירי כד הוו דלגמר וא"כ אפי' הוו רובא ישראל הוי מחצה על מחצה דאיסורא ואסיר וגם ממה דאסיר רובא גוים משמע דבעי דוקא רובא דאיסורא דהא מיעוטא דאיכא בגוים דהתירא הא איכא מיעוטא אחרינא דאיסורא בישראל דהיינו לגמר ואם כן הוה ליה רובא דאיסורא ובזה הוא דקא אסיר אבל מחצה ע"מ על כל פנים משמע דשרי. ויש לומר דסובר הש"ס בהיכא דאיכא רוב גוים מיעוטא דהתירא דאיכא בגוים עדיף ממיעוטא דאיסורא דביש' דהיינו לגמר דהא הוו להו רוב לגבייהו דישראל ומהאי טעמא שרי ואמרינן נמי דקים ליה להש"ס דחלק הבשמים דלהריח עדיף מבשמים דלגמר וגם הסברא נותנת זה דלהריח עדיף מלגמר ובזה לא קשה מידי דעל כל פנים בעינן רובא להתיר אבל מחצה ומחצה דהתיר' ודאיסורא תמיד אסור וכדכתיבנא לעיל:

וק"ל

שם גמרא. אטו כולהו לכשפים וכו' דהא לא מצי למיגזר אלא אי הוו כולהו או רובא דהא דנקט כולהו לאו דוקא דכולהו אלא רוב וכל הכל א' והא דלא משני מיעוטא דגוים ומיעוטא דבנות ישראל מכשפות וכו' חדא מטעם דהא דלגמר הא איתיה בישראל. ועוד אעיקרא דדינא הא לא קשיא דהא לפי מה דפירשתי דטעם איסורא דגוים הוא מטעם לגמר ג"כ ואי לאו לגמר לא הוו בשמים דכותים אסירי מסתמא אלא מטעם בשמים דלגמר זהו איסורן דכותים וכיון שכן דבעינן טעמא דלגמר על כל פני' דאי לאו טעמא דלגמר דאז אפילו מחצה על מחצה לא הוה אסר רבי יוסי כיון דמיעוטא הוא דאסור בין בכותים מטעם מסיבה. בין בישראל מטעם כישוף. ומכ"ש רובא דפשיטא דלא יאסור דהא רובה התר אלא בהכרח מטעם דגם בגוים בעינן לטעם משום דלגמר. לאוסרם וכיון דמוכרח מוכרח לטעם גימור לזה נקטיה גבי ישראל כי היכי דלא תימא דלגמר דישראל מברכין עליה. ואם תאמר סוף סוף המקשה הרי ידע איסורא דגוים וא"כ כד יהיב עוד ר"י חששא אחרינא מטעם כישוף הוה ליה לצרופי לאיסורא דכותים והוה ליה רובא דאיסורא ומאי פריך נראה לומר דהש"ס דייק דברי ר"י דקתני דטעם איסורא הוא משום בנות ישראל מכשפות וכו' ולזה קאמר וכי רוב' וכו' ולאו לעיקר הדין דלא הספיק לו לאסור במיעוטא דישראל כשיצטרך לבשמים של גוים אלא דדייק דקתני מפני שבנות ישראל וכו' משמע דמהאי טעמא לחוד אסיר ולזה קאמר איהו וכו': וק"ל

שם גמרא. מה יונה פי' דכל העופות הגם דיש להם הכנפים אפילו הכי דורסים ברגליהם ונוקבים בפיהם הקשה ובזה הוא מלחמתם משא"כ היונה דדוקא בכנפים. כן ישראל דוקא המצות הם הם המגינים הם הם הלוחמים דאין לבטוח בחוץ מהם ואפילו בשותפות המצות. והשתא אתי שפיר אומרו כנפי יונה שהם המצות נחפה וכו': ופשוט

שם תוספות ד"ה באכילה מרובה וכו' ולי נראה דזה מועט מאכילה מועטת פי' משיעור דקא יהיב באכילה מועטת ולא איצטרך לפרושי כל כך. והדברים פשוטים. דקאי אאכילה מועטת דקאמר הש"ס דיהיב בה שיעורא: וק"ל

תוספות ד"ה והייתם קדושים וכו' דוקא וכו' הלשון