חפץ השם לט

מדוע הפך דרך הפסק עד דשמעינן עיקר הדין דנר של עכו"ם ואז בתר הכי ישמיענו נר המסיבה דפשיטא דבדברי רמב"ם ליכא למימר מה טעם ועוד דהא כתב לה בהדיא מטעם מסיבה וא"כ תו לא איצטריך לאשמועינן נר של עכו"ם במכ"ש וגבי בשמים בפרק ט' מה' ברכות לקח הרב ז"ל דרך ישר דכתב ברישא איסור דבשמים של ע"ז ושל מתים שאין לברך עליהם ובתר כן כתב דין בשמים של המסיבה מטעם סתם מסיבתם והוא דרך הנאות. מה שא"כ הכא גבי נר דלכאורה דברי הרב צ"ע. ונראה ליישב דדעת הרב ז"ל היא דס"ד דוקא בנר של מסיבת גוים הוא דאסור והטעם כיון דאז עובדים עבודתם במסיבתם ונר דלוק בזה הוא דאסרו הנר אבל בנר שהדליק לכבוד בעלמא שלא באמצעות עבודה לא מינכר מילתא כהא דמסיבתם קמ"ל דאפילו הכי אסור בין הא בין דמתים מה שא"כ לגבי בשמים דמסתמא כאשר נעשים לקטורת לע"ז אין צד ליס"ד להתיר לזה השמיענו עיקר האיסור ברישא וחידוש עוד דאפילו אינם של ע"ז אלא של מסיבתם סתם מסיבתם וכו' ואסור זהו הנלע"ד ליישב: וק"ל

שם גמרא. תנו רבנן אור ששבת וכו' מאי שבת ומאי לא שבת אי נימא וכו' אמר רנב"י מאי שבת וכו' קשה אם כוונת הש"ס למישאל על שלא שבת למה האריך למימר מאי וכו' ומאי וכו' ומה גם בלאו הכי פשיטא דיספיק למימר מאי שבת או מאי לא שבת וממילא מחדא ידע חבירתה. ועוד קשה דמאומרו מלת אי נימא וכו' משמע דאית ליה למיפרך אכל צד. אי נימא ואי נימא ולא חזינן דמפיק לקושייתיה לואי נימא לאידך גיסא ועוד הא דקא משני רב נחמן מאי שבת דהוה ליה לשנויי אמאי דפרי' אי נימא לא שבת וכו' הוה ליה למימר מאי לא שבת דלא שבת ממלאכת עבירה. ונראה דהש"ס קא דייק כפל התנא דקתני נר ששבת ושלא שבת דהוה מספיק לומר נר ששבת וכו' א"נ שלא שבת אין מברכין אם לא שתאמר דאשמועינן סיפא שלא שבת אין מברכין לאיזה עיכובא דבעינן שבת לגמרי אבל מי שלא שבת לגמרי לא שבת קרינן ליה וזהו אוונרו מהו שבת דקתני ומהו דהוצרך עוד לומר ושלא שבת דמיותרת. וכי תימא ליישב הכפל דנקט סיפא לחידושא דכל שלא שבת ואפילו ממלאכת דהתירא והיינו טעמא דהוצרך להודיע סיפא דמתני' מה דלא הוה ידעי' אם לא הוה שמעינן סיפא אלא רישא דנר ששבת דהוה אמינא דכל ששבת ממלאכת איסורא שבת קרינן ביה ושרי ומדקתני סיפא ללא צורך שמעת מינה דטעמו לאסור כל שלא שבת ואפילו ממלאכת התירא א"כ קשה והתניא אור של חיה וכו' דאפילו נעשית בו מלאכת בשבת אפילו הכי שרי כיון דנעשית בהיתר ומשני רב נחמן דשמעינן מדתנא רישא פי' דמה דקתני סיפא ושלא שבת איצטריכא לגופה לאסור שלא להבדיל על נר שלא שבת וטעם דהוצרך למיתני רישא דנר דשבת אדרבא להתירא לומר כל דמצית למימר עליה דשבת מברכין עליה ואפילו לא שבת אלא ממלאכת עבירה שפיר מיקרי נר ששבת מה דלא הוה שמעינן אי לא הוה תני אלא נר שלא שבת דהוה אמינא דכל שלא שבת ואפי' ממלאכת התירא מיקרי לא שבת ובזה לא קשה מידי כל מה שהקשינו: וק"ל

דף נ"ג גמרא. וראה אור אם רוב כותים וכו' ק"ק למאי דמסיק דמחצה ומחצה שרי כאומרו בדין הוא וכו' א"כ רוב גוים שרי דהא קיימא לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דיינינן ליה הגם דאיכא רוב והכא נמי הגם דאיכא רוב גוים שרי מטעם כל הקבוע כמחצה וכו'. ואי לאו דמסיק דבעינן שיראה הנר עצמו ולא יספיק ראיית האור היינו יכולין לומר דלא ראה אלא אור היוצא מכללות נרות העיר וכיון דנתערב האור אמרינן דכי מברך אאור דהתירא קא מברך כיון דאיכא רובא דהתירא מה שא"כ השתא דמסיק דבעינן שיראה הנר עצמו א"כ הדרן לקושיין וי"ל דהכא לא מיקרי קבוע כיון דבני אדם הולכין וחוזרין וכל אחד נרו בידו לפעמים הוא מהלך בו או עומד בו לפעמים יושב לא מיקרי קבועים ובכה"ג שפיר אמרינן דלא הוה ליה כדפריש מרובא וכו' הוי קבוע ואזלינן בתר רובא והוה ליה כדפריש מרובא וכו'. וראיתי להרב מגן אברהם שכתב באופן אחר שהאור פורש וכו' יעש"ד: וק"ל

שם גמרא. משום ביטול ב"ה צריך לדעת מאי ביטול שייך הכא אדרבא לא יצטרכו לברך כל אחד ואחד ורבינו יונה פי' דצריך להוסיף מלבד הברכה שמברך והם שותקים צריכים לענות אמן. ובית הלל סברי כל כי האי לא מיחשיב לחוש עליו. ולעד"ן דפשיטא דלא גרע עניית אמן מתלמוד תורה והרי אינו מתבטל ב"ה אלא נלע"ד דביטול ב"ה הוא דבב"ה איכא כתות כתות ומשמרות שלומדים וכאשר אמרינן שאחד מברך לכולם צריכין כולם להפסיק קודם שיברך כדי שלא לבר' הוא והם לאו עדייעתהו ואמטו להכי מפסיקין מתלמוד תורה זמן מה להכין עצמם כדי לשמוע הברכה מפי המברך וזהו ביטול ב"ה אבל אם כל אחד יברך לעצמו כל אחד יפסיק ויברך תכף ומיד ותו ליכא שום הפסק אלא שיעור הברכה. והמדקדק בדברי רש"י ימצא כדברינו: וק"ל

שם גמרא. בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה וכו' ק"ק מי גילה לו רז זה דבדין הוא וכו'. ואי מטעם דכלל זה בידינו דאמרינן נעשה כד מקשינן רישא לסיפא והכא נמי היינו טעמא דקאמר בדין הוא אם כן לאו הכי הוה ליה למימר אלא הוה ליה לשנויי סיפא נעשה וכו' ומהו בדין הוא. ואם טעמו הוא איידי וכו' א"כ למה קאמר בדין הוא הוה ליה למימר הוא הדין וכו' ואיידי. ועוד קשה מההיא דמרחץ דחממו גוים דאמרינן במסכת שבת דף קנ"א דמחצה על מחצה דיינינן ליה ברובא גוים לחומרא

ונלע"ד דהנה ידוע הוא פשיטא דגם בנרות דכותים לאו כולהו אסירי אלא אנן הוא דאסרינן ליהו לכולהו מספיקא ומשכחת לה נר שהדליקוהו גוים משחשיכה מ"ש לאור. וא"כ כשיש מחצה ישראל והמיעוטא של כותים דשרי דכאשר ידעינן ביה דהוי דכותים אסרינן מספיקא דכל הנרות דכותים אסירי אבל מצטרף להתיר כשיש מחצה של היתר. והשתא היינו מחצה על מחצה הא דקתני רוב כותים אסורי ולא תקשה אם כן הרי איכא נרות של ישראל דאסירי ג"כ דהיינו נר של מתים הא הוי מיעוטא דמיעוטא ולא שכיח כהא דמדליקין כותים להאיר משחשיכה להם: ופשוט

שם גמרא. וכל היכא מתיבי הנכנס לחנותו וכו'. נראה דהכא דייק מדקתני והריח ריח שצריך לברך על הריח שהריח בלי מתכוין כיון דסוף סוף נהנה דאי מתכוין להריח מריח שבחנות פשיטא דצריך לברך דשאני הכא דלא דחינהו בידים הבשם להריח שיש בתנות כהא דשל בית הכסא ושל מתים ולהעביר הזוהמא דגלי דעתיה בהדיא לא לריח אלא להא מילתא ומבטל לריחיה ממילא במה דעביד ליה להני מילי דלהעביר הזוהמא וכו' וכדומה מה שא"כ הבשם לא עביד מידי להרע כוחיה דבושם זה אלא כדקאי קאי ופשיטא דבשמים גמורים הם אם יכוין זה המברך ליהנות מהם מהריח שהריח כיון שיש לו עקר וברך בהכרח אלא דמייה כיון דאתיא ליה ממילא הריח