חפץ השם לח

פירושא דסוגיין הכי היא דמעיקרא בעי לאוקומי טעמא דנר משום דלא שבת והוקשה מ"ט לבשמים ומוקי ליה בבשמים של מסיבתם והקשה דאיך יקדים התולדה קודם האב עד שיודיעני שאין מברכין על הבשמים של עבודה זרה ואז ישמעיני תולדותיה דהיינו המסיבות ומדקתני לה בתרה משמע דטעמא דרישא לאו מטעם ע"ז ומכח קושיא זו הוכרח לומר מה טעם קאמר וכיון שכן מוכרח שגם הנר טעם איסורו הוא מטעם המסיבה דטעם הבשמים הוא עצמו טעם הנר וכשם דאמרינן בבשמים סתם מסיבתם הוא לע"ז הכי נמי הנר ומקודם לזה לא הוה ידעינן דחייש גם בנר לומר סתם הוא לע"ז ומכח פירושא דמה טעם הוכרחנו להשוותם נר ובשמים. ונראה דעל כל פנים טעם הראשון שהוא מטעם שלא שבת עדיין חיותיה כדקאמר מעיקרא וטעם דהוצרך התנא לומר טעם דאין מברכין על נר נראה דנפקא מינה אפילו ידליק מנר של גוים נר אחר אסור כיון דהוי מטעם ע"ז אבל אי הוי מטעם נר ששבת פשיטא דיכול להדליק אחר ממנו ולברך כיון שאינו אותו עצמו שנעבדה בו עבירה ושרי. ובזה הוא דקאמר לקמן ישראל מכותי שרי כיון דמברך אתוספתא דהתירא שלא נעבדה בה עבירה אבל לגבי ע"ז ההנאה אסורה עד מאה התחלפות מנר לנר ומכותי לישראל תמיד אסיר. וכל זה הוא למאי דשמעינן מהש"ס דדייק הכא במאי עסקינן במסיבת כותים דמשמע דוקא דהוי במסיבות אבל בהיכא דלא הוי במסיבת כותים. אי נמי מסתמא לא אבל אי אמרינן דגזרו על כל הנרות והבשמים של כותים מטעם סתם מסיבת כותים של ע"ז ממילא תו לא איצטריך לטעם נר דלא שבת. והתימה על הרי"ף דיהיב טעמא דנר במתני' הוא מטעם דלא שבת כיון דמסיק הש"ס דסיפ' דקתני ולא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז הוא מה טעם קאמר וקתני נר של ע"ז משמע פשוט דגם טעם הנר כטעם הבשמים וליכא למימר דטעמו כיון דאיכ' בנר טעם דלא שבת תו לא איצטריכנא לטע' סתם מסיבת דתיפוק ליה מטעם דלא שבת דא"כ תיקשה כיון דיהיב תנא דמתני' טעמא לנר מטעם ע"ז אי תימא דאיכא טעמא דלא שבת למה קא מהדר לטעמא דע"ז דמשמע טעמא דאיכא חששת סתם מסיבת כותים לע"ז ובלאו הכי שרי. ותיפוק ליה מטעם דלא שבת ודייקינן מהא דלית ליה לתנא דמתני' בנר דלא שבת דאין מברכין עליו אלא בהכרח לומר דעדיף איסורא דסתם מסיבתם לע"ז מאיסורא דנר שלא שבת וכדפרישי'. ותמצא דכל עצמו של הרי"ף ז"ל לא אתא במאי דכתב טעם הנר דמתני' הוא מטעם שלא שבת אלא לשלול דלא תימ' דאית ביה טעמא משום סתם מסיבתם לע"ז דאי לא תימא הכי דברי הרי"ף מיותרים גבי נר כיון דקאמר בסמוך תני רבנן אור ששבת וכו' ואנר שלא שבת אין מברכין הרי איסורא דנר שלא שבת אמור ולמה איצטריך למכתב להלכה זו שני פעמים ואם משום דאיתה במתים הוה ליה למיכתב ולא על הנר סתם ויסמוך על מה שמייתי סמוך לזה בריית' דנר ששבת וכו' אלא ודאי דבא לשלול דלא תימא דטעם הבשמים הוא טעם הנר. וא"כ פשיטא דאיכא הפרש. ואם כן נחזור לקושייתינו והגם דאין דרכי לעלות על ספר עניינים הנוגעים לפוסקים דאין לי פנאי להעלותם על ספר עם כל זה להיות הדבר נוגע לעומק הש"ס אמרתי לכתוב כוונת הסוגייא לדעת הרב הנזכר והוא דכיון דאשכחן טעם איסור הנר מטעם דלא שבת ומתני' קתני סתם איסור הנר פשיטא דמוקמינן לטעמא דמתני' כדקתני בבריית' דהוי מטעם דלא שבת הנר בשבת. וגם הש"ס לא משני מסיבת כותים אלא לגבי בשמים דוקא וכד פריך מסיפא ומוקי לה במה טעם הכי קאמר דטעם הנר במקומו מטעם דלא שבת. וטעם הבשמים הוא משום דאין מברכין על הנר והבשמים של ע"ז דהוי כזבחי מתים לזה גזרו בבשמים של מסיבתם הגם דלא ידעינן שהם של ע"ז מטעם סתם מסיבתם וכו' והנה איכא הפרש טובא מהבשמים לנר שהבשמים עבידי להו למשתה ותענוג במסיבתם. אבל הנר לא הוי מסתמא במסיבה דלעבידי ליה מסתמא לע"ז דהא דולקים לעשות מלאכה ולשאר תשמיש וא"כ א איכא טובא הפרש בין הבשמים לנר לזה דוקא גבי בשמים אמרי' דאסור מטעם מסיבה ולא נר דאינו מסויים למסיבה דוקא וכן דייק הש"ס דקאמר הכא במאי אסקינן בבשמים של מסיבת וכו'. דוקא בשמים. ואי תימא הוה ליה למימר גבי נר כבשמים וטעם דנקט נר כיון דעכ"פ לא הוצרך למה טעם אלא לגבי בשמים הנה פשיטא דהתנא דקתני ולא על הנר ועל הבשמים של ע"ז לאו דכל עצמו לא אתא אלא למה טעם דא"כ הוה תני לה בהדייא ברישא של מסיבת ע"ז אלא ודאי דאשמועי' איסורא דנר של ע"ז ושל בשמים ומדהפך סדר דהוה צריך לאמועינן עיקר הדין ברישא אמרינן דמה טעם קאמר דאשמועינן תרתי הדין עצמו של נר ובשמים של ע"ז. ובאגב שמעינן דמה טעם קאמר והשתא שפיר איצטריך ליה למימר נר של ע"ז לאשמועינן בה דנוגעין בה מטעם ע"ז מלבד איסורא דלא שבת דכבר תני ליה ברישא נר של גוים והשתא אתי שפיר וסלקא שמעתא כדעת הרי"ף ז"ל דבנר ליכא למיחש לחששת ע"ז. אלא דוקא דלא שבת. וראיתי להב"י שכתב בא"ח סי' רצ"ז דהרי"ף סובר דבכל הבשמים גזרינן מטעם מסיבה דגוים וסתם מסיבה ודייק לה מדלא קתני ובשמים של מסיבת' וכתב זה מדיוק דברי הרב המגיד שכתב בפרק כ"ט מהלכות שבת שדעת ההלכות הפך דברי הרמב"ם. והרמב"ם ז"ל סובר דדוקא בבשמים של המסיבה. באמת שדברי הב"י בזה לא סלקו ליה ביושר. וח"ו דהרב המגיד כיון לזה אפי' בחלום. אלא דהריף ז"ל הוי הפך הרמב"ם הוא לגבי טעם הנר דלרמב"ם אמר בהדיא דטעמא משום מסיבת גוים. והרי"ף כתב דהוי מטעם דלא שבת. וזה פשוט לרואה דבריו. ועוד קשה דהרי לישנא דנקט הרי"ף בהלכות הוא עצמו לישנא דהרמב"ם פרק כ"ט מה' שבת וכתב הרב המגיד דגריס הרמב"ם בש"ס הכא במאי עסקינן בבשמים של מסיבה ולגירסא זו בהכרח דסובר דוקא בבשמים של מסיבה ואפילו הכי נקט לישנא דהרי"ף וא"כ הא לך דדעת ה"ה היא דלהרי"ף ג"כ כך היא דעתו דדוקא של מסיבה הגם דלא נקט בלישניה הא דהכא במאי עסקינן ואמרינן דהטעם הוא דסמך באומרו סתם מסיבתם ממילא במסיבה קאי וא"כ היכי מצי לדיוקי מה"ה הא מילתא והלשון עצמו של ה"ה מכחיש זה. ועוד קשה דהרי כתב הרמב"ם פרק ט' מהלכות ברכות בהדיא דאינו אסור אלא דוקא בשמים של מסיבתם וז"ל בשמים של מסיבה של גוים אין מברכין וכו' דסתם מסיבתם לע"ז עכ"ל ובפרק כ"ט מהלכו' שבת גבי נר כתב סתם וז"ל אין מברכין על הנר של גוים דסתם מסיבתם עכ"ל. ולרמב"ם טעם אחד לנר ולבשמים ובהכרח בלאו דברי הרב המגיד אמרינן דסובר דוקא בשל מסיבה כאשר גילה דעתו בפרק ט' מהלכות ברכות ואפילו הכי נקט האי לישנא עצמו דנקט הרי"ף אם כן הרי הדבר מבואר דבמה דיאמר סתם מסיבתם מספיק לידע דבמסיבה קאמר ומינה לדברי הרי"ף ז"ל ופשוט. וראיתי לרמב"ם ז"ל שאחר שכתב בפרק כ"ט איסור נר של מסיבת הגוים מטעם סתם מסיבתם לע"ז. כתב סמוך לזה וז"ל נר של עבודת כוכבים ומזלות ושל מתים אין לברך וכו' וקשה