חפץ השם לה

דיתיב וידיו מזוהמו' והוא צער בכה"ג לא הצריכוהו לכבד ופטור לחלוק כבוד. אבל ההיא דלוי ורב הונא איפשר דמוקמינן לה דהוו הולכין בדרך דלית ביה שום מיחוש כלל כגון בדרכים שבתוך העיר וכדומה ולזה הוצרך להוציא מליביה דטעמא משום חמור שעסקיו רעי' ואין בידו להדריכו כאשר יחפוץ. ולזה תמצ' בסמוך בעובדא דרבין ואביי שהקפיד אביי ומסתמא אמרינן דהוה ידע אביי להאי ברייתא דקתני אין מכבדין בדרכים וכו' ולמה אקפד אלא נראה דסבר דוקא דומיא דגשרים וכדפי' ולזה הוצרך רבין להשיבו דוקא מדברי רבי יוחנן דאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה

ולעד"ן דמהברייתא לא מישתמע הא דרבי יוחנן דאי תימא הכי דכן סברא הברייתא א"כ לישמועינן חידוש דאין מכבדין אלא בפתח הראוי וכו' ומכ"ש דאין מכבדין בדרכים ובגשרים אם לא שנאמר לתרץ זה והוא דהברייתא דקתני אין מכבדין בדרכים וכו' המכוון הוא לומר דאין לו רשות לכבד דהגם דבעי לכבד אין לו רשות. ורבי יוחנן דקאמר דוקא בפתח וכו' הוא שאינו חייב מדינא אלא בפתח וכו' אבל בפתח שאינו ראוי למזוזה חוץ מהגשרים ודומה להם אינו חייב אבל רשות בידו לכבד וכו' וכפי זה פרכינן שפיר על ההיא עובדא דלוי ורב הונא דילמא יקפיד כיון דמדינא אינו חייב לכבדו ומשנינן כשינוייא דתוספות אלא דתמיהה לי לדברי התוספות כפי זה מדוע סמכו דבריהם וקושייתם לההוא עובדא אברייתא כיון דמהברייתא אין הוכחה כלל לכל הדרכים דלא הוו דומיא דגשרים אלא דוקא דומיא וכו' מדלא פסיק ותני דרכים וממילא דרכים בכלל. אי נמי כדברי רבי יוחנן. ואפשר לומר כיון דהאי שינוייא דמחלקינן בין דרכים לדרכים אחר האמת לדברי רבי יוחנן עדיין דמשמע לדברי רבי יוחנן דבכל מיני דרכים פטור במסקנא והדרא קושיא לדוכתין למה יקפיד לוי לזה לא דחו למיקם ההיא בדרכים שבתוך העיר שאין בהם מיחוש צער וסכנה ותירצו בחילוק דקאי אחר האמת גם לדברי ר' יוחנן: וק"ל

דף מ"ז גמרא. אין עונין אמן חטופה וקטופה ויתומה וכו' נראה מדקא חשיב לית ומה בהדי חטופה וקטופה דאיסורן שוה ואיכא עונש. וכן מדברי בן עזאי דקתני בהדיא עונש לעונה אמן יתומה דיתיתמו בניו וקשה למה יהיה האיסור בזה ולא עונש לומר אמן יתומה בהיכא דעבר ושמע קול שעונים אמן הגם דלא ידע אהיכא קאי וענה עמהם אמן מה איסורא איכא ואין צריך לומר עונש ואדרבא אמינא ליה דחצי מצות אמן בידו דהרי מלה זו דאמן אינה הזכרת השם להחמיר באמירתה מבלי שידע אהיכא קאי ואם כן קשה. ע"כ נראה לע"ד דהכא כוונת הש"ס דקאמר דאסור לענות אמן יתומה ועונשה רח"לן הוא דוקא כאשר יוכל העונה לענות אמן שאינה יתומה דידע על מה הוא משיב והוא אינו חש לשמוע הברכה לענות אחריה אלא כאיש נדהם עד דשמע דענו ועני עמהם זה ודאי גברא דחזי לכל הני לוטין שהוא כפי האמת צריך לשמוע ולענות ואסור לענות בלי שמיעה דמגרע לה יסודה שהוא אביה דאמן על כן הוא יעשה לו כאשר עשה לאמן שיתיתמו בניו אבל בהיכא דלא איפשר ואין בידו לשמוע על מה הוא משיב פשיטא דליכא שום עונש ולזה באלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרין דלא אפשר לשמוע כולם היו מניפים והשתא לא והוא דקא עביד לה יתומה הרי לא באה לידו אלא יתומה ואין בידו לעשות לה אביה. והשתא אסיקנא אם עבר אדם ושמע בני אדם שעוני' אמן שלא שמע אהיכא קאי אדרבא אמרינן ליה מצוה קא עביד שיענה אמן מבלי שישתוק לחלוטין. זהו הנלע"ד בפי' הש"ס אמנם רבותינו רש"י והתוספות פי' בענין אחר וגם מה שפי' קצת מהפוסקים דיש הפרש בין עניית אמן בברכה שהוא חייב בה לברכה שאינו חייב בה והכא קאמר בברכה שהוא חייב בה העונה אמן יתומה יענש וכו' והוא דחוק בעיני דלימא לא יצא ידי חובתו כפי זה דלא שמע פשיטא דלא יצא ובאומרך לא יצא וצריך לחזור לצאת ידי חובתו תו ליכא עונש וי"ל: וק"ל

ע"ב תוספות ד"ה קטן פורח פירש רש"י ז"ל וכו' ולא נהירא וכו' דאם כן וכו' פי' לדבריהם דמדקתני הביא שתי שערות מזמנין והדר תני עוד לא הביא שתי שערות אין מזמנין בהכרח דכוונת התנא לומר דאפילו לא הגיע לכלל שניו והביא שתי שערות מזמנין והיינו קטן פורח מה תאמר דמתני' איירי בהגיע לכלל שניו והכי קאמר דהגם דהגיע לכלל שניו בעינן שערות לעיכוב ולעולם קטן פורח איצטריך סיפא לאשמועינן ליה כדקתני ואין מדקדקין בקטן א"כ ליתני קטן שלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו דסיפא לחוד' אי נמי ניתני רישא דמצריך שתי שערות ודי. ולמה קתני שתי בבות אם הביא ואם לא הביא כיון דחדא נפקא מחברתה אלא ודאי בהכרח דהכי קאמר קטן שהביא אפילו לא הגיע לכלל שניו ואם לא הביא אפילו הגיע. והשתא חידושא דרישא לקטן פורח ובסיפא להגיע לכלל שניו שלא הביא וכפי זה מה הוצרך עוד למתני ואין מדקדקין בקטן וכו'

ונלע"ד ליישב לדעת רש"י דלא קשה אחר שנדייק מתניתי' כדברי התוספות דייקינן לה הכי דאי לאו דקתני סיפא ואין מדקדקין בקטן וכו' הוה מוקמינן לרישא דהכי קאמר דמסתמא היכא דלא ידעינן אם שלמו לו שניו אם לא ואיכא שערי. מסתמא סמכינן לומר דשלמו ליה ומזמנין עליו וסיפא דקתני ואם לא הביא וכו' אפילו הגיע לכלל שניו אם לא הביא לא מזמנין ולא יספיקו השני' אבל בהיכא דידעינן ביה ודאי דלא שלמו ליה שניו עדיין אני אומר דלא מהני שתי שערות קא משמע לן ואין מדקדקין בקטן לאתויי קטן פורח ושפיר: וק"ל

דף מ"ח רש"י ד"ה ואיהו סבר רבי זירא שהיה קובל וכו' לפי דבריו משמ' דרבי זירא איסתפוקי מסתפקא ליה ולפי' ז"ל בהכרח לומר דהלכה כרבי ירמיה כיון דר' זירא ספוקי מספקא ליה ורבי ירמיה פשיט ליה דהוא הדין ששה דלא שנא ששה משבעה ולא חזינן דפליג עליה רבי זירא אלא דהש"ס מגלה דעתיה דרבי זירא דהוה מתחר' וקובל א"כ פשיטא דהוא הדין ששה שאכלו דגן וארבע ירק מצטרפי. והנה כל הפוסקים פסקו בהפך דבעינן רובא דמינכר דהיינו שבעה דוקא. ולסברת הפוסקים צריכין אנו לפרש הש"ס בכהאי גוונא דרבי זירא פליג אדרבי ירמיה על זה האופן דרבי זירא קאמר דלא בעא מיניה אלא שבעה אבל ששה פשיטא דלא בעא פי' דפשיטא ליה דלא דבעינן רובא דמינכר והיינו כוונתו באומרו ששה ודאי לא בעא פי' ודאי לו שאין מצטרפין ולזה לא בעא מיניה וקאמר רבי ירמיה שפיר עבד וכו' לאידך גיסא דמאי שנא משבעה ומשמנה ופליג אדרבי זירא ומשום דלא תטעה דמהאי טעמא נמי קאמר רבי זירא ודאי לא מיבעיא לי דהוא הדין כרבי ירמיה לזה סיים הש"ס ואמר ואיהו סבר וכו' וכדפרישית דרבי זירא סברתו היא דלא ולא חש להשיב עוד על דברי רבי ירמיה אחר שכבר גילה דעתו דפשיטא ליה דלא בעי לה אפילו בספיקה. וכפי זה שפיר פסקו כל הפוסקים כרבי זירא דפשיטא ליה דלא והוצרכו לפרש זה חדא דמשמעות הלשון דקאמר ששה ודאי וכו' מורה דלא איבעיא