חפץ השם לד

שאני דעות וכו' והרי לכל הפירושים יכולות לברך ואם כן הוה להו להתוספות ז"ל לסמוך דבריהם אמתניתין דקתני נשים מזמנות וכו'. ועוד אעיקרא דדינא לא היו צריכין למיכתב זה דכל חי מרגיש שהם דברי הברייתא. ועוד לישנא דמשמע הרי בהדיא איתה. ומה שפי' הכא הרב מהרש"א ז"ל דחוק ביותר כאשר פשוט לעין כל קורא. ועוד קשה מאי מקשו התו' אמאי לא נהגו הנשים וכו' ומאי קשיא דילמא אינם רוצים דהא רצו קאמינא ואין הכי נמי אם תרצה האשה שתברך אין מוחין בידה אם לא שנאמר בהכרח דקאי אסברת חייבות לברך. ובזה אתי שפיר דמקשה אמאי לא נהגו כיון דחייבות ע"כ נלע"ד לומר דגרסינן בדברי התוספות ז"ל חייבות. ובזה אתי שפיר דברי התוס' מיושבים והוא דמדמשני שאני התם דאיכא דעות משמע דחשבינן לדעות דידהו ולא בעינן בעיקר החיוב של הזימון אלא הדעות והא איכא וכפי זה משמע דחייבות. ולזה קא דייקי דוקא משנוייא דאיכא דעות אבל כפי קס"ד הוה סבר הש"ס דוקא אם רצה מדמדמה נשים לב' וב' דוקא אם רצו הוא דמזמנין. א"כ גם הא דקתני נשים דוקא אם רצו בהכרח מה שאין כן השתא דמוקי טעמא דאיכא דעות משמע דחייבות. ולזה פרי' שפיר מדחזינן שלא נהגו כן כיון שחייבות ומוסיף כח להכריח לומר דחייבות מלישנא דמתני' דמסתמא הכי משמע ואם כן בין מדברי הש"ס דתלי הדבר בדעות ולא בעי למימר שיש זימון ברצו ולא רצו בין למשמעות לישנא דמתני' משמע דחייבות הנשים ואמאי לא נהגו הנשים וכו': ודוק

דף מ"ו גמרא. ואיהו כמאן ס"ל וכו' ונראה דטעמ' דלא קאמר נמי ארישא דבציעה כמאן סבירא ליה דאמר ליה לישרי לן מר הוא כיון דאשכח סברא הכי יותר נכון מלאוקומי טעמיה משום דרך ארץ דפשיטא דטעמא דאמר ליה גבי בציעה לישרי וכו' אינו אלא דרך כבוד. ומה גם לדברי הש"ס דאמר כמאן סבירא ליה כרבי יוחנן דבעל הבית בוצע אם כן מדוע קאמר ליה לישרי לן מר וכו' אלא ודאי דדרך כבוד. והכא משום דאשכח וכו'. ועוד נראה דשאני בריש' דייק הש"ס ואמר שרא להו מה שאין כן גבי ברכה לא קאמ' דבירך להו משמע דנשא' בסברתו דנבריך לן ולזה קאמר הש"ס איהו כמאן וכו': וק"ל

תוספות ד"ה לא סבר לה וכו' מיהו יש ליישב וכו' ולא תיקשה איך נעלם מעיני רבי אבהו ורבי זירא חילוק זה והוא כל כך פשוט. ונראה לפי מה שפירשתי דלא קביל מיניה רבי אבהו ולא ברך אלא רבי זירא כפי זה אמרינן דגם רבי אבהו משני להו להני תרי לישני כה"ג ושפיר ולרבי זירא לא קשה דמסתמא לא ידע האי מימרא דרבי יוחנן דאורח מברך דאי הוה ידע לה לא הוה אמר לא סבר לה מר וכו' ואחר האמת יחלק כדברי התוספות ז"ל: וק"ל

שם ע"ב גמרא. שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג דוקא מהאי טעמא אבל בלאו הכי שני לו למטה ממנו כשהם שוים. וכדתני בברייתא: וק"ל

שם גמרא. אמר ליה לאלתר מייתו תכא קמיה ולא תיקשה איך מצי בצע ואכיל לעצמו. דהא תנן הסבו אחד מברך לכולן. והכא נמי כיון דהסבו לא יברך לעצמו עד שיברך לכולן דיש לומר דהני מילי אם נתחייבו כולם בברכה דהיינו נטלו ידיהן כולם וצריכין לבצוע ולברך לאכול בזה הוא דאמרינן אחד מברך לכולם אבל בכי האי גוונא דעדיין לא נטלו ידיהם לא יתחייב הרוצה לאכול להמתין עד שיטלו ידיהם ויכול לברך לעצמו. ויצאו עמו כל מי שנטל כבר ורוצים לאכול ולא יברכו עוד לעצמם. ומי שלא נטל עדיין יברך לכשיטול ויוציא הנוטלים עמו: וק"ל

שם גמרא. אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא. קצת קשה מהו מלת אנא דקאמר רב ששת. ונראה דקאי אמאי דאמר ליה ריש גלותא דפרסאי בקיאי מרבנן. לזה קאמר דזה תנו ליה רבנן והוא ידע ליה והיינו מלת אנא דקאמר ר"ל דהוא מיהא ידע להא מילתא מדתניא ואם ריש גלותא לא ידע לה בזה הוא דאמר דפרסאי בקיאי מרבנן אבל אנא מתניתא ידענא: וק"ל

שם גמרא. דתניא כיצד סדר הסבה וכו' קשה כיון דהוה ידע ר"ש הברייתא מדוע הוה פריך אדפרסאי הוה ליה למיפרך אברייתא דהיינו הך דמשמע דאברייתא לא הוה קשה ליה אלא אפרסאי. ואחר האמת דברי הברייתא היינו דעבדי פרסאי דהן אמת דההיא דהסבה כיון דקאמר סתם שני לו למעלה הימנו משמע בין אי הוו שנים או שלשה לזה קא מתמה אי בעי גדול לאשתעויי וכו' ומשני דמחוי ליה במחוג ואפילו דהוו שנים שני לו למעלה ממנו מטעמא דמחוי ליה במחוג ובלאו הכי כד הוו שנים שני לו למטה ממנו אלא הא דמתמה ישב גדול וכו' עד שנוטלים כולם וגם ההיא דאמר וגדול יתיב וידיו מזוהמו' עד שנוטלים כולם הרי מתניתין הכי תנא מים ראשונים מתחילין מן הגדול ואחרונים מן הקטן כשהם יותר מחמשה שהם שיעור שנתנו לו חכמים לעיין בברכת המזון וא"כ ליפרוך אמתני' גדול יושב וישמור וכו' וגדול יתיב וידיו מזוהמות וכו'. ונראה דפשיטא דהוא הדין דהוה מיבעי' ליה הא מילתא אמתניתין ולא הוה ליה מידי לשנויי והשתא דחזי דריש גלותא משבח לפרסאי דמעשה חזא להו דעבדי ושפר קדמיה דריש גלותא לזה קא בעי ליה במה מתקני להני מילי דלכאורה אינם דרך ארץ אי חזי להו דעבדי איזה תיקון ומשני ליה לאלתר מייתו תכ' ולא מסלקי תכא וכו': ופשוט

שם גמרא: ואם הם מאה קש' מדוע נקט מאה כיון דאפי' יותר מחמשה יתחיל מהקט' מדקתני חמשה מתחיל מהגדול. והיה נראה לומר דדוקא מאה נקט דאז כשיגיע אצל החמשה יתחיל מהגדול אבל מחמש עד עשרה כשיגיע אצל השלשה דלא מנכר כל כך באחד או שנים קודם לגדול ואדרב' יראה שהם גדולים ממנו והיינו טעמא דנקט מאה לומר כשיגיע אצל החמשה וזה אינו דכד דייקינן מאי טעמא שיערו חכמים חשבון זה של חמשה בדיוק דהוה להו לומר או שלשה או עשרה. דחשבון זה של חמשה לא ידענו מה טיבו. ולזה אמרו הפוסקים ז"ל שהוא שיעור לעיין בברכת המזון כי הנוטל ידיו וכו' הוא מזומן לברכת המזון ואם כן כפי זה מה לי שיהיו שלשה או מאה הכל אחד. והדרן לקושייתינו דליתני ואם הם יותר מחמשה. ונראה ליישב דתנא יהיב טעמא במתק דבריו לומר דאי לא אמרת הכי מה יהיה כשיהיו מאה גדול יושב ומצפה עד שיטלו כולם לזה נקט מילתיה במאה וכיון שכן שירחצו הקטנים קודם הגדול מהאי טעמא אם כן תו ליכא להקדימו אלא קודם החמשה שהוא שיעור ששיערו חכמים לעיי' בברכת המזון ולא חש לטעות דוקא מאה ממה שקדם ותנא כשהם חמשה מתחילין מן הגדול. זהו מה שנראה לע"ד ליישב קצת: ודוק

שם תוספות ד"ה אין מכבדין וכו' וא"ת הא אמרינן וכו' אלמא מכבדין בדרכים וכו'. ולע"ד נראה דלא קשה מידי דהכא דקתני אין מכבדין בדרכים הוא דומיא דגשרים דאית בהו סכנתא או צערא אף דרכים דומיא לזה ומהאי טעמא אין מכבדין וכה"ג נמי ידים מזוהמות משום צערא