חפץ השם לג

וכן מוכח ממה דמסיים ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עדנא אבל וכו' מידע ידעי משמע אבל בלאו האי טעמא דמידע ידעי הגם דהולך לתלמוד תורה אפ"ה לא יצא יחידי והטעם נראה משום דהוי ביה חילול ה' ח"ו ואל יצא במנעלים מטולאים הגם דאחרינא דלאו ת"ח לית לן בה ת"ח אסור משום ולמשנאי אהבו מות. וכיון שגנאי הוא לו שמתבזה בכך ומתגנה ונמצא שם שמים מתחלל. ואל יספר עם אשה בשוק והגם דהיא אחותו או אשתו דליכא איסורא. והגם דהעומדים שם לפניו הכירו וידעו באיזה אופן שיהיה שהיא אחותו וכו' עכ"ז אסור משום שמא יעברו אינשי אחריני ואיתרמי וחזו ליה מדבר עם אשה בשוק וזהו דוקא דייק שאין הכל בקיאין ואנן בעינן שלא יהיה שום אדם שידיניה בפריצות ח"ו. ואל ישב בחבורה כדמפרש בש"ס טעמא ואפי' במושב שאין שם משום מושב לצים ולא מרויחין אפ"ה אסור גזירה דילמא ימשך אבתרייהו. ולא יכנס באחרונה לב"ה פי' ואפי' הוא עוסק במצוה אחריתי או לומד אפ"ה גנאי הוא לו דקרו ליה פושע וי"א לא יפסיע פסיע' גסה נראה דהא לא קאי אמאי דקאמר גנאי אלא איידי דהזכיר דברים שצריך להזהר בהם ת"ח נקט הא נמי והסמיכה על ענין הביאה לב"ה נראה לומר דאפי' לילך לב"ה אפ"ה לא יפסיע פסיעה גסה משום שמפחת ממאור עיניו לזה יזהר ודוקא ת"ח הוצרך להזהיר עליו אבל עם הארץ אם הוא רשע אדרבא ועיני רשעים תכלנה. ואם הוא בינוני אפ"ה מה נפקא לן מיניה להזהירו. אי נמי דחידוש בתלמיד חכם אפילו לילך לבית הכנסת דס"ד דמצוה קמ"לן וכדתיבנא ולא ילך בקומה זקופה וכו' הנה פשיטא דהא מילתא לכולי עלמא אסירא ועבירה ביד התלמיד חכם דדוחק רגלי השכינה ושוה להדיוט דכלהו שוו לאיסורא. אלא נראה דהמכוון הוא דאפי' בהיכא דלא עביד לה בכוונת מכוין דמזקיף קומתו דמיחזי כיוהרא אלא דזאת קומתו גבוהה וישרה אי נמי מאיזה סיבה שתהיה כגון דכאיב ליה גופיה דנפקא מינה לגבי שמיא ליכא איסורא ולגבי הרואה יהיה חושדו דאדרבא מתגאה בתורתו ומהלך בקומה זקופה לזה הגם דלא עביד לה מצד רוחב לבב וליכא איסורא בינו לבין קונו אפילו הכי אסור גנאי הוא לו מצד חשדא וצריך להרחיק מעליו כל חשד כדי שיהיה נקי ובר בעיני אלהים ואדם: ופשוט

ע"ב גמרא. חלפי דימא וכו'. בורא עצי בשמים וכו' מק' והיא וכו' ותטמנם וכו'. ק"ק והרי אשכחן הגם דחטה מין עץ לגבי ברכה דבורא פרי העץ לא חשיב ליה עץ. ויש לומר הני מילי לענין ברכת אכילה לברך בורא פרי העץ דוקא. דהצריכו אילן גמור אבל לגבי ברכת הריח לבר' בורא עצי בשמים שפיר מברך על כל מידי דמיתקרי עץ בכל גוונא: ודוק

דף מ"ד גמרא. כי הוה אזלינן בתריה דר"י כי הוינן במאה וכו' צריך לדעת מדוע הוא משער להאי שיעורא וקצבה דמשמע שלא היה מוסי' ומגרע ולמה כיון דהוה נשבע שלא טעם זיונא כי הוו בי מאה הוו מנקטי ליה יותר מעשר' ואכיל עד דטעים זיונא ואפשר דרבי יוחנן שיער בעצמו דלא אכיל יותר דילמא מריד כרשב"ל דבסמוך וכיון דשיער בעצמו דזה השיעור הוא דמצי אכיל ולא מריד מהאי טעמא לא הוה מוסיף על זה השיעור תמיד: ופשוט

ע"ב תוספות ד"ה ולבני מערבא וכו' וקשה דהוה מצי לשנויי וכו' הם עצמם ז"ל ישבו לקושייתם דניחא ליה להש"ס לשנויי במלתא דפסיקא דהיינו רחני בכל גווני דרחני מלאוקומה בחלק מהמצוו' יע"ש דבריהם. ואי לאו דבריהם ז"ל דרש"י ותוספות ז"ל הייתי סובר בכוונת הש"ס דלא אתא תנא למעוטי אלא דתפילין דאי שאר מצות לא איצטריך ולא אתא אלא דסד"א גבי תפילין דכתיב ביה חוקה וס"ד דמברכין כסברת בני מערבא דאמרי אחר האמת דמברכין קמ"לן דלא והשתא פריך שפיר לבני מערבא דמברכין וכו'. וכפי זה לא קשה מידי אלא דרבותינו רש"י והתוספות ז"ל לא משמע להו הכי וטעמי' ידוע: וק"ל

דף מ"ה תוספות ד"ה חנקתיה אומצא וכו' ורב עמרם וכו' באמת דברי רב עמרם וכו' צריכין עיון ממה נפשך אם מתהני אפי' בתחילה ואי לא מתהני אפילו לבסוף. ונראה דסובר רב עמרם דאפי' מים העובר לגוף ממילא מתהני כל דהוא וכיון שמתהני חייב לברוכי ודוקא בתחילה כיון שהוא בצער דחנקתיה אומצא לא חייבוהו חכמים לברך כיון שמצטער. ומה דקא שתי השתא מיהא לא מיכוין אלא להעביר האומצא מה שאין כן אחר כך יחוייב למה שנהנה לברך כיון דעל כל פנים הנאה פורתא איתה: וק"ל. פרק שלשה שאכלו

שם גמרא. מנין שאין המתרגם וכו' קשה מאי ראייה מייתי שנאמר משה ידבר וכו' ההיא הוא דאין הקורא רשאי להגביה. ועוד מהו סיומא דברייתא דקתני ואם אי איפשר למתרגם להגביה קולו וכו' דמשמע דהיינו דקאמר ברישא דעלה קאי ואם וכו' והוא לא הזכיר מתחילה שלא יגביה קולו הקורא אלא המתרגם הוא שלא יגביה קולו מהמתורגמן והנרא' לומר דכוונת הש"ס הכי היא דצריכין שיהיו המתורגמן והקורא קולם שוה שלא יגביה קולו זה על זה. וטעמא דנקט הש"ס כה"ג שלא יגביה המתורגמן קולו להיות דהקורא הוא הקודם והרשות בידו לעשות ככל אשר יחפוץ מסתמא קודם שידבר המתורגמן ולזה יוצדק לצוות לזה המתורגמן שהוא מתרגם אחר הקורא שילך לקול קריאת הקור' אם גבוה אם נמוך. והביא ראיה על זה שצריכין שיהיה קולם בהשוואה מדחזינן דהב"ה היה משער לקולו הנאמר עליה קול ה' חוצב להבות אש ואפי' הכי היה גבוה כשיעור קולו של משה דוקא אין לך ראיה גדולה מזו שצריך שלא להגביה קולו זה על זה והשתא קאמר שפיר ואם אי איפשר למתרגם להגביה קולו וכו' דסמך אמאי דאמר דבעינן שיהיו קולם שוה כמו שפירש' ואין להקשות דילמא קורא הוא דבעינן שלא יגביה קולו ולא מתרגם דקל וחומר הוא דכלום טעמא הוא כדי שיהיו בהשוואה וכדי שלא יהיה אחד מתרומם על חבירו בקולו הגבוה ואם כן כל שכן הוא ומה גם לפירוש רמב"ם ז"ל שמפרש דהכא קאמר בהיכא שהמתרגם שואל לקוראו ומשיבו הקורא שידבר בקול שוה לקולו שעולה פירושינו יותר נכון. ומה שפירשו התוספות ז"ל משם רב אלפס ז"ל בהכרח דלא סבר כפירוש הרמב"ם ז"ל. ולע"ד קשה לפירושו של הרב האלפס ז"ל דעדיין קשה דהנה ידוע הוא ודאי דקולו של הקב"ה גבוה עד מאד כשיעורו כב"יכול ב"ה ומשום ללמדנו דרך ארץ ומוסר הנמיך הקב"ה קולו משיעורו הראוי שיהיה עד שבא בהשוואה לקולו של משה ולמה ימעט עוד הקול משיעורו ללא צורך שאז אדרבא הייתי מכריח לומר שצריך המתורגמן להגביה קולו על הקורא מדחזינן דהקב"ה הנמיך קולו מקולו של משה. ע"כ נלע"ד יותר נכון מה שכתבתי: וק"ל

ע"ב תוספות ד"ה שאני התם דאיכא דעו' מכאן משמע וכו' צ"ע מהו מכאן משמע דהיינו ממה דמשני