חפץ השם לב

פשיטא שיין שלפני הסעודה פוטרו אבל יין שאחר הסעודה לא מיפטר בהכי דזה לא מיקרי קבע על היין לפטור אף שלאחר. ובזה יתבארו דקאמר ואת"ל דשבתות וימים טובים דוקא י"ל הני מילי לפטור יין שלאחר המזון וכו' פי' דקודם את"ל ואחר את"ל אין הפרש לגבי אם הביא יין וכו' הא פשיטא דפוטר אותו יין שקודם כיון דאיכוין עילויה אלא דההפרש דבין קודם את"ל לאחר את"ל הוא לענין קבעו לשתות דוקא דקודם את"ל משוינן קבע דחול לשבת ויום טוב דסוף סוף קבע ואח"כ את"ל עדיף שבת ויום טוב דמסתמא קובעים לשתות אחר המאכל מה שאין כן בחול דאין לומר ודאי שישתו אחר המאכל מסתמא אפי' קבעו לשתות ודוקא שבת ויום טוב. אלא דנלע"ד דאם גילה מחשבתו להדיא וחשב לשתות אחר הסעודה כשבירך על היין שקודם פוטר הכל דכל זה לא אמינא אלא בהיכא דהוי מסתמא. אבל אם גילה מחשבתו ליכא מאן דפליג דפוטר הכל. וק"ל. וכל זה כתבתי משום שראיתי מי שנשתבש לומר הפך זה לזה פירשתי כוונת דבריהם ז"ל ופשוט

שם בא"ד וכן משמע בערבי פסחים וכו' פי' דמייתו ראיה מערבי פסחים על הקידוש שפוטר ומינה גם על ההבדלה דפטר דטעמא דאדחו דברי רבי יוחנן הוא מטעם דאין קידוש אלא במקום סעודה ותיפוק ליה דאפי' הוי קידוש מעלייתא אפ"ה לא פטר ברכת הגפן שישתה בשולחנו ודע דלא מייתו ראיה התוספות על שתיית יין דלשתות דפוטר' לשרות דהא פשי' להו ודאי דפוטר אלא מה שהם מביאים ראיה הוא דס"ד כיון דקידוש אינו אלא לצאת י"ח מצותו לא מיקרי בו קביעות לשתות ובאנפי נפשיה הוי קמ"לן דאפי' הכי פוטר כל מה שישתה אחריו ובזה לה תיקשה מאי ראיה מייתו התוספות ז"ל מערבי פסחים דילמא ההוא לפטור יין דלשתות שישתה בביתו קאמר רבי יוחנן דפוטר יין שבבית הכנסת אבל מה שישתה בתוך סעודתו דהוא לשרות לא פטר וכדפרישית אתי שפיר וק"ל

שם בא"ד. ולאפוקי מיש חולקים וכו' נראה דיש חולקים סוברים פשיטא דשתיית יין שקודם המזון פוטרת שבתוך המזון אלא דבעינן שתהיה אחר נטילה דאז מינכר להדיא קביעות אחת מה שא"כ קודם שיטול ידיו לא מיחזי דצורך אכילה היא כ"כ וצריך לחזור ולברך על שבתוך הסעודה. וביין של קדוש סברי כיון שהוא בהכרח במקום סעודה אפילו קודם שנטל ידיו פוטר שבתוך ושלאחר דמסתמא קבועים לשתות גם אחר הסעודה בשבת וי"ט. ובהבדלה סוברים אפי' הבדיל אחר שנטל ידיו לא מהני לפטור והטעם כיון דההבדלה היא מצוה בעלמא ואין לה שייכות בקביעות האכילה באנפי נפשה חשיבא ואינה פוטרת כלום ואפי' הבדיל אחר נטילה. וההיא דרבי יוחנן לא קשה דסברי דאין ראיה ממנה להבדלה דשאני קידוש סוף סוף הרי דעתו לאכול ולשתות בהכרח מטעם חיוב סעודה וכן רגילים לשתות אז מסתמא דעתיה כן הוא וכולה חדא סעודתא היא משא"כ ההבדלה אין לה שום שייכות עם הסעודה ולזה אינה פוטרת כלום זוהי דעת החולקים והיא הפך דברי התוספות ז"ל שפי' מעיקרא דאפי' בירך על היין שקודם הנטילה פוטר שבתוך ושלאחר המזון דלא בעינן שיהיה אחר הנטילה דכן מבואר למבין דבריהם הכא בדיוק. ובסמוך כתבו בהדיא בד"ה בא להם יין וכו' דיין שלפני נטילה כ' שיפטור שלאחר נטילה מדפוטר יין שלפני המזון את היין שלאחר המזון ע"כ. וכפ"ז יין שקודם נטילה ושלאחר נטילה הכל אחד. וכפ"ז אין להקשות לסברתם זו מברייתא דכיצד סדר הסיבה דמשמע דיין שלפני המזון היינו אחר נטילה דאפ"ה הסברא נותנת כיון דזה היין שקודם הנטילה פוטר את שלאחר נטילה במכ"ש שכתבו הם ז"ל בדיבור בא להם הנזכר א"כ ממילא דקודם נטילה ודאחר נטילה הכל אחד זוהי סברתם ז"ל וק"ל

בא"ד מיהו נראה וכו' פי' דדברי החולקים בהא מילתא לא מיסתבר כלל דהיינו בהיכא דהבדיל אחר שנטל ידיו מדוע לא דמי לקידוש שקודם נטילה דהוכחנו מרבי יוחנן דפוטר אפי' שלא במקו' סעודה דבהא מילתא מודו החולקים. ועוד כיון שהוא אחר נטיל' לא גרע מיין שלפני המזון ומכח זה הדוחק חוששין המחמירין להבדיל קודם הנטילה. ובזה יוצאין ידי השני סברות פי' סברת החולקים וסברת התוספות שאמרו ומיהו ולא סברת התוספות ז"ל שכתבו מקודם דלפי דבריהם אפי' הבדיל קודם מיפטר פטר אלא לסברתם בומיהו. ולעד"ן דדעת התוספות ז"ל מכרעת בענין ההבדלה דאי הבדיל קודם נטילה דגרע מיין שלפני המזון שאינו הבדלה דפוטר אפי' קודם נטילה דיין הבדלה לא פטר קודם ולזה הכריע דעתם ולזה כתבו דהמחמירים יוצאים ידי כולם. ואיפשר עוד דהמחמירים אם מכוונים בהדיא שיהיה כוס ההבדלה באנפי נפשיה ומברכי' עלויה ברכה אחרונה פשיטא דאליבא דכ"ע יצא אפי' אליבא דידהו דמעיקרא ועיין בדברי הב"י וק"ל

דף מ"ג ע"ב. האי נרקום דגנוניתא מברכין עלויה בורא עצי בשמים. דדברא בורא עשבי. הטעם כיון דמסקינן דכל שהוא עץ ומקרי עץ מברכין עליה בורא עצי הגם דאינו מתקיים כהא דקאמר הש"ס מאי קרא ותטמנם בפשתי העץ כל מידי דדמי לעץ דהיינו בגבעול שלו מתקשה עץ מקרי ומברכין עליה בורא עצי א"כ נרקום דגנוניתא דמשקין אותו וע"י ההשקאה מתקיים וממילא מתקשה ובאומרך כן הרי שם עץ עילויה ודוקא מצד שהנרקום הזה הוי רך ביותר ולא דמי לחלפי ימא דקאמר דמקרו עץ משום דדמו לקושי של פשטים דמיקרי עץ לזה הוצרך לדגנוניתא שיהיה במקו' דחייל עילויה שם עץ ובזה מברכין עלויה בורא עצי. ולכן הוריתי הלכה למעשה על מין שקורין קרונפל הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מתקיים שנים בארץ עכ"ז כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עלויה בורא עצי בשמים. ומה גם דאמרו לנו שמתקיימים שנים והשתא לא איצטריכנא בהו להאי טעמא אלא למי שאינו מתקיים ועצו מתקיים שפיר מברכין בורא עני בשמים וק"ל

תוספות ד"ה שמן והדס האי שמן וכו'. ולפירש"י ז"ל שפירש דהאי שמן להעביר הזוהמא ל"ק מידי דהוא ז"ל הרגיש ופי' בפ' אלו דברים דדוקא בשמן טחינה וכתישה הוא דאין לברך בורא עצי בשמים כשהוא בא להעביר הזוהמא אבל שמן אפרסמון אפי' יהיה להעביר הזוהמא מברך בורא שמן ערב וטעמו ז"ל מהכא ופשוט

שם תוספות ד"ה האי מאן דמרח וכו' ודוקא וכו' פי' דהו"ל למימר על האתרוגים ועל החבושים מברך וכו' ומדנקט כי האי גוונא האי מאן דמרח משמע דוקא וכו' וק"ל

שם גמרא. ששה דברים גנאי לת"ח. וכו' פי' כל הני ששה דברים מיירי באופן דהגם לגבי שמיא ליכא איסורא אפ"ה משום שמא יחשדוהו בני אדם בדבר איסור קאמר וזהו גנאי הוא לו הא' אל יצא מבושם לשוק היינו אפי' היה הבישום דבר הכרח דשרי לעשותו כהא דלהעביר הזוהמא ונשאר הבישום ממילא ואין איסור בדבר אפי' הכי גנאי הוא לו שמא יחשדוהו שלא כן היה ואל יצא יחידי אפי' לצרכיו ואפי' לדבר מצוה נראה דלא יצא כיון דאיכא חשדא וכו' ירחיק עצמו ממנה דהו"ל כמצוה הבאה בעבירה