חפץ השם לא

לשרות המאכל או ללפת הוי מחמת הסעודה ולזה פריך שפיר הש"ס יין נפטריה פת. ובאמת בלאו הכי לא קשיא דשפיר מצינן לפרושי כששורה פתו. ותמיהתם ז"ל דלא אשכחן שיברך וכו' יכולים לדחות דמהכא ידעינן לה מדקאמר יין וכו' אלא דטעם הראשון נראה עיקר. ומה שהקשו עוד אמאי דפירש רש"י ז"ל בדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון דייסא וכו' ממתני' דבירך על הפת וכו' וקאמר בש"ס דה"ה מעשה קדרה וכו' הן אמת דשפיר הוו מקשה נמי ממתני' לחוד דקתני בירך על הפת פטר את הפרפרת למאי דפירש רש"י ז"ל דפרפרת אינה באה למזון ולמילוי הכרס אלא למיגמר אכילה ואפילו הכי קאמר דפטר. אלא להיות דהם ז"ל פירשו דפרפרת היינו פת צנומה בקערה לזה לא הקשו אלא ממה שאמרו בש"ס בהדיא דפטור ממעשה קדרה מבלי שיטריחו להקשות לפי פירוש רש"י ז"ל. אי נמי נראה לומר דליכא להקשות מהא דפת פטר הפרפרת אי לאו דאמר הש"ס וכ"ש מעשה קדרה דהוא דההוא פרפרת להיותו אינו חשוב וטפל פת פוטרתו אבל מעשה קדרה להיותו חשוב אינו טפל אבל ממה דאמר הש"ס וכ"ש מעשה קדרה מקשו שפיר בין מפרפרת בין ממעשה קדרה

ונראה ליישב דקושיתם מעיקרא ליתא ולא קשה לא מפרפרת ולא ממעשה קדרה לפירש"י ז"ל והוא דהאי פרפרת עסקינן דאית ליה שייכות בהדי פת והוה ליה כלפתן שאינו בא אלא ללפת. ה"נ האי פרפרת. וזהו דדייק רש"י ז"ל באומרו דהפרפרת אינו צריך אלא למגמר אכילה אם כן צורך פת הוי ולזה כשמברך על הפת שהוא עיקר אכילה פוטר הפרפרת. ומעשה קדרה דקאמר הש"ס אפשר דיש הרבה מינים דמעשה קדרה ויש בהם דללפת את הפת ובהו קאמר וכ"ש מעשה קדרה דהפת פוטרתן דכל דללפת הפת פוטרו והגם דיונח דמעשה קדרה לא הוי אלא דייסא וכו' עם כל זה יכולני לומר דהמעשה קדרה לפעמים יהיו עושים אותו ללפת אלא דמסתמא אינו ללפת ובהיותו ללפס קאמר הש"ס דפת פוטר' וכן תמצא לרמב"ם דפירש פרפרת ללפת. אם כן דפרפרת דקתני במתני' דפוטרתה פת היינו שהוא מלפת בה הפת. וזה הכלל כל שהביאו אותו ללפת בו הפת פת פוטרו וגם הא דמגמר אכילה מקרי כללפת כיון דצורך אכילת הפת כהא דיין דנפטריה פת אי לאו דחשיב וכו' ודוק

דף מ"ב גמרא. הלכה כרבי מונא וכו' צריך לדעת היכי אמר שמואל הלכה או אין הלכה ודוחק לומר דתרוויהו אמר והדר ביה מחדא ואיפשר לומר דאחר האמת לאו הלכה אמר שמואל אלא דאינהו דלא הוו ידעי חילוק זה דקבע ולא קבע מדחזו לשמואל דאמר לחמניות מערבין ומברכין עליהם המוציא מינה ידעו מכללא איתמר דהלכה כרבי מונא ובחרו להביא מימרא דהלכה זו דהוא רבי מונא ודברי שמואל עלה ולעולם שמואל לא אמר בפירוש הלכה כר"מ והשתא שפיר קאמר רב יהודה לאו הלכה איתמר. וההיא דשמואל דקבע עלייהו. וכפי זה בהכרח דידע דהכא לא קבעו סעודתייהו על הפת הבאה בכסנין דאי לא תימא הכי מאי קא מתמה עלייהו: וק"ל

שם תוספות ד"ה ברך על הפת וכו'. הא פסק רב פפא וכו' הא דלא הוכיחו ממתני' עצמה דקתני ברך על הפרפרת וכו' פטר את שלאחר הסעודה אבל הפת אינו פוטר הפרפרת שלאחר סעודה. נראה דמהך יכול הדוחה לדחות דהך פרפרת אינה דללפת אבל דדרכה ללפת אפי' הביאם אחר הסעודה פת פוטרתה לזה הכריחו מדפסק רב פפא והיינו אפילו דדרכו ללפת אפי' הכי כשבא לאחר אין הפת פוטרתו כמו שפירשו הם ז"ל בד"ה הילכתא וכו': וק"ל

תוספות ד"ה הסבו וכו' וא"ת מ"ש דבמוגמר וכו' דבריה' ז"ל צריכין עיון דמהיכן נולד להם והיכן נרמז דמאי דקתני והוא אומר על המוגמר בהסבו קאי. ואין דעתי סובלת שום דוחק. אלא הנראה פשוט דהלשון הזה נתהפכה בו שטה אחת וצריך להגיה ולהקדי' מילת בירושלמי פריך מאי שנא וכו' ומשני וכו' ומלת וא"ת מוטעת ואינה מדברי התוס' וסיבת היותה בלשון הוא כיון שמחמת השיבוש שנפל בלשון שנשמטה מלת בירושלמי פריך ממעלה למטה ונשארה מלת מ"ש גרידא בתחילת הענין בה המגיה והוסיף שם וא"ת כפי דעתו. ואחר האמת מוטעת היא והכי צ"ל בירושלמי פריך מאי שנא וכו' ומשני וכו' ופשוט. והם ז"ל כוונתם להודיע לנו חידוש אחד מהירושלמי שלא הוזכר בש"ס שלנו. כי כן דרכם ז"ל תמיד להביא המתחדש מהירושלמי: ופשוט

ע"ב תוספות ד"ה ורב ששת אמר וכו' ונראה דהלכה כתלמידי דרב. דרב ששת קאי כותיהו קצת קשה מדוע תלו התוספות להלכה כתלמידי רב מטעם כיון דרב ששת קאי כותיהו והוה להו למימר דהלכה כרב ששת היכי קיימא לן הלכה כר"ש באיסורי. ונראה דפשיטא דאי לא הוה אלא פלוגתייהו דרב ששת ורב נחמן פשיטא דלא איצטריכו בעלי התוספות ז"ל למיפסק הלכה דכללא אית בידינו דהלכה כר"ש אלא מטעם דאיכא ספיקא אחרינא בנדון דידן דפליג רב ותלמידיו. ומה גם דקיימא לן דאין הלכה כתלמוד במקום הרב ולזה איכא למיסבר דהלכה כרב. לזה הוצרכו התוספות לומר דהלכה כתלמידי דרב והטעם כיון דרב ששת דקיימא לן כותיה קאי כותיהו ולזה מקשו דמאי חזית דתסמוך אהא וסמוך אהא דקיימא לן הלכה כרב באיסורי ובמה הכרעת. ומה גם דאז לא פסקינן הלכה כתלמידי דרב במקום רב. ומשנו דההוא כלל דקיימא לן כרב באיסורי הכא ליכא למיקם עליה כיון דהוא עצמו קאמר להאי סברא דהא הא דקאמרי תלמידי דרב לאו דפליגי אלא דמסתמא מניה שמעו הכי אלא דרב הדר ביה ולא ידעינן מאיזה הדור. ומאי אמר ברישא. והגם דאמרינן דסברת התלמודים הוא דאמור ברישא והשתא הדור עם כל זה כיון דתלמידי דרב הכי סבירא להו וגם רב הכי אמר הוה ליה כתרי רב וליתיה לכללין דכרב באיסורי והדרין לכללין דקיימא לן כרב ששת. ואין לומר דהתוספות ז"ל סוברים כדברי הרא"ש דרב אחר חזרה כתלמידיו אית ליה והיא סברת הש"ס דא"כ לא הוה להו התוספות למיתלי ולומר דטעם הלכה הוא דרב ששת קאי כותייהו. ועוד מאי קאמרי. ואע"ג דקיימא לן דרב ושמואל וכו' כיון דמהש"ס עצמו דרב הדר ביה וסבר כתלמידי דידיה. ואני אומר עוד דדברי הרא"ש שמעיקרא אינם מתיישבים לי דקשה דלדידיה לא הוה הש"ס מסדר פלוגתייהו דרב ותלמידיו בהדי הדדי כיון דדברי תלמודיו הם הם דברי רב אחר חזרה אלא ודאי דהדבר שקול את"ל דמסתמא דברי תלמידיו דידיה נינהו לא אתיידע הי אמר בתחילה והאי אמר אח"כ: ופשוט

שם בא"ד דה"ה אם קבעו על היין וכו' ואם הביא וכו' פירוש אם קבעו וכו' דהיינו דכל עיקר סעודתם אינה אלא להיין והאכילה אינה אלא טפילה ושותים קודם ובתוך ואחר זהו פי' אם קבעו לשתות דבזה בין יין שבתוך הסעודה בין יין שאחר הסעודה יין שקודם הסעוד' פוטר הכל. ואם הביא יין לפני הסעודה פי' שלא היתה עיקר הקביעות על היין אלא שהביא יין לשתות כדי לשרות אכילתו