חפץ השם כט

וכפי זה מאי בינייהו כיון דאי אמר כינוי אחד מכינוייו יתברך שפיר. בין לרב בין לר' יוחנן הזכרת ה' והוא הדין לכינוייו לר' יוחנן מלכות והוא הדין כינוי המורה על המלכות ובמאי פליגו לזה בהכרח דלהוסיף בא ותרתי בעי וזה ג"כ דוחק דמי יאמר דכוונת ר"י היא דבעי שיהיה הכינוי דוקא זה דהיינו מלכות ולא קשה א"כ גם רב דוקא הזכרת השם חדא ואימא הכא נמי ומי הכריחו לש"ס לומר הפך. ועוד תירץ ואימא דר' יוחנן שאני דאי לא תימא הכי במאי פליגי ומאי חזית. אשר על כן

הנלע"ד פשוט הוא כיון דרב אמר דבעינן הזכרת ה' ולא אשכחן מאן דפליג דלא בעינן ורבי יוחנן דפליג לא פליג בהדיא שאינו צריך אלא דקאמר דבעי' מלכו' ומנא לן דפליג דלא בעינן הזכרת השם ופליג נמי בהא והאומר הפך זה צריך כח ומכאן אני מכריח לפי' האחרון שכתבתי בהסברת רב דדוקא הזכרת השם דאי לאו דוקא והוא הדין רחמנא קשה בין לרב בין לרבי יוחנן. בין לרב בשלמא אם כוונתו הזכרת השם ממש שפיר דהוא סובר דהזכרת שמו ית' עדיפא ממלכות ותספיק לחודה אלא אי אמרת כינויים נמי קאמר רב במאי פליג אדרבי יוחנן דגם הוא קאמר כינוי שהוא מלכות וזה תוכל לדחות דלרב לא בעי דוקא כינוי זה אלא כל כנוי דהוי שפיר יוצא ידי חובת ברכתו מה שא"כ לרבי יוחנן א"כ תקשה לרבי יוחנן דקאמר הש"ס דבעי תרתי הזכרת השם ומלכות למה בעי תרתי כיון דלרב עצמו לא קאמר אלא כינוי בעלמא והוא הדין מלכות א"כ מי יאמר דיסבור רבי יוחנן סברא חדשה שלא הוזכרה לא בדברי רב ולא בדברי רבי יוחנן דהיינו דצריך הזכרת השם דוקא ומלכות עמה דהנה הזכרת השם ממש לא נמצאת לא בדברי רב ולא בדברי רבי יוחנן. דר' יוחנן לא הוזכר כלל דבר זה דהזכרת השם אלא דקאי אדרב ורב עצמו לא אמר הזכרת השם דוקא אלא הוא הדין כינוי וכפי זה מוכרח לפרש לרבי יוחנן דבעי שני כינוים ואחד מהם מלכות ואם כן למה יצטרך רבי יוחנן שני כינויים. ומ' הכריח הש"ס לומר זה כרבי יוחנן דילמא דפלוגתיהו הכי היא לרב כינוי דהוי יספיק ולרבי יוחנן בעינן דוקא מלכות בשלמא לפי מה שפי' דהזכרת השם דוקא שפיר אמרינן דר' יוחנן מוסיף כנזכר משא"כ השתא: ודוק

ע"כ נראה ברור לפי זה דלרב הזכרת השם דוקא קאמר ובזה אתי שפיר אומרו שמך ומלכותך לסברא רבי יוחנן. והתימא על מרן מהרי"ק שפס' בשלחנו הטהור דרחמנא מלכא יצא דמשמע דסוב' דרחמנא הוי שם ולא היא דרחמנא אינו שם אלא כינוי וזה מוסכם בברייתא בסנהדרין ופסקה הרמב"ם ז"ל ובהכרח לומר דסובר כפירושא קמא שפירשתי וא"כ קשה כל מה שהקשיתי בסמוך: ויש ליישב

דף מא גמרא. אמר עולא מחלוקת וכו' פירוש דלא נחלקו מצד הקודם לחוד דהא לא מנכר לא חשיבות ולא גריעות אלא דוקא בהיכא דפוטר וממילא כאשר אינו פוטר לא פליגי ואשמעינן עולא מתוך דבריו דבורא פרי האדמה לא מפטר פרי אחר שברכתו בורא פרי העץ ולזה פריך שפיר מדתניא מברך על הצנון ופוטר וכו' וכיון שכן פליגי נמי אפילו אין ברכותיהם שוות כיון דפוטרים והיינו טעמא שלא הקשה מסיפ' דקתני בהדיא רבי יהודה אומר מברך על הזית א"כ דפליגי אף כשאין ברכותיהם שוות דאפשר לומר דהטעם הוא דניחא ליה לאותובי מרישא ועוד דפריך ג"כ אהא דאמר עולא דאין בורא פרי האדמה פוטר פרי אחר שברכתו בורא, פרי העץ. ועוד נראה לומר דמסיפא דרבי יהודה ליכא למפרך דמצי הדוחה לדחות דכוונת ר' יהודה הוא לומר דלא יפטר הצנון את הזית אלא דצריך לברך על הזית ג"כ הגם דבירך על הצנון וטעם אומרו משום דהזית ממין שבעה יכול לומר דכיון שהוא מין שבעה לא מיפטר בברכת בורא פרי האדמה אבל אין הכי נמי אי הוי משאר פירות כגון צנון ותפוח ומיפטר בברכת בורא פרי האדמה אלא כיון דחשיב לא מיפטר. ואוקמינן הכי נמי דברי עולא דאמר מברך על זה וחוזר ומברך על זה והיינו כשיש מין שבעה דעליה קאי כאומרו מחלוקת וכו' דהיינו לרבי יוחנן מין שבעה ולחכמים וכו'. אבל כשאין ברכותיהן שוות וכו' משמע דקאי אמין שבעה דבזה אין ברכת בורא פרי האדמה פוטרתן והיינו דקתני רבי יהודה אומר מברך על הזית וא"כ מסיפא דר' יוחנן ליכא למיפרך כיון דאיכא לדחות ולא קא פריך אלא מרישא: ודוק

שם גמרא. בשלמא וכו' אלא למ"ד אף שאין ברכותיהם שוות וכו' להקדים וכו' והיינו נמי דקמ"לן עולא דסד"א להקדים פליגי קמ"לן דדוקא להוציא הוא דפליגי. והש"ס בסיומא דמילתא באר לן המכוון וממילא היינו דשלל עולא ולא בעי הש"ס למימר דפליגי הגם דשאינן שוות. מר סבר מין שבעה עדיף בהיכא דאכל קליות ותפוחים דמברך על הקליות ופוטר את התפוחים ומר סבר חביב עדיף ויברך על התפוחים ויחזור ויברך על הקליות. ואליבא דכולי עלמא בין לרבי יוחנן בין לחכמים אה"נ אם ירצה יברך על הקליות ויפטר התפוחים ואיכא בינייהו את מי יקדי' למאן דסבר מין שבעה בהכרח יברך על הקליות וכו' ולמ"ד וכו' ודלא כסברת עולא ומה גם לסברת רש"י ז"ל שפירש דהא קמ"לן עולא דאי לאו דבריו דעולא הו"א דברכת בורא פרי האדמה דצנון פוטרת הזית א"כ שפיר מצי מאן דהוא לאפלוגי וגם ממה שפריך הש"ס מתיבי דהוה ס"ד דמברך בורא פרי האדמה ופוטר את הפרי שברכתו בורא פרי העץ א"כ שפיר מצי לאוקומי כדפרישית. ונראה לומר דהש"ס דייק דברי מאן דאמר אף בשאין ברכותיהן שוות פליגי מדלא הזכיר דפליג אמאי דאמר אידך דמברך על זה וחוזר ומברך על זה דהוה ליה לאפלוגי ולומר דמברך על זה וכו' אי תימא דפליג אכל מאי דאמר אידך אלא ודאי דלא חילק אלא בהא דהקדמה דוקא אבל בהא דמברך ופוטר לא חלק מידי ומה גם דקיימא לן דטרחינן כל מה דמצינן דלא לאפושי פלוגתא וכיון דחד מינייהו אמר בהדיא דמברך על זה וחוזר ומברך על זה נקוט האי סברא דהרי איתה וכל עוד דלא אשכחן מאן דפליג אדידה בהדיא והגם דהכא פליגי כל עוד דמצינן לאוקומי פלוגתייתו בחד מינא דהיינו באקדומי דוקא מוקמי' לה והשתא כפי זה אין הכי נמי אי לא הוה אשכח הש"ס לאוקומי פלוגתייהי בהכי הוה מוקי לפלוגתייהו בפוטר וכו' כמו שפירשתי

ועוד נראה לומר דסובר הש"ס. איתימא דפלוגתייהו בהכי הוה להו להני אמוראי לאפלוגי בהדיא מילתא באנפי נפשה מבלי שיקבעו פלוגתייהו אמתני' ומדלא אפליגו אלא אמתני' שמע מינה דדוקא באקדומי: ודוק

תוספות ד"ה אבל כשאין ברכותי' שוות וכו'. מה שכתב בה"ג וכו' אבל להאי לישנא לא מיתוקם וכו'. ואני אומר לדעתי דבה"ג לא נכנס במציאות פלוגתייהו אלא דהוה מפרש פלוגתייהו דר"י ורבנן הכי דלא פליגי רבנן עליה דר"י אלא דוקא בהיכא דהמין שאינו ממין שבעה חביב עליה ביותר ממין שבעה אז סברי רבנן דמבר' עליה על המין החביב דהיינו שירצה דקתני אבל בשוין בחביבותם ובא לשאול מה יקדים אמרינן ליה סוף סוף חשיבי המין שבעה שנשתבחה בהם ארץ ישראל ויקדים לברך עליו וגם בהיכא דאיכי מידי דחשיבות כל דהו ושקיל ליה יברך על