חפץ השם כח

בכי האי גוונא דהפרוסה חטים והשלמה שעורים מודה דיברך על הפרוסה ונכון. והוא מסכים לדברי התוספתא שהביאו התוספות ז"ל זהו הנלע"ד בפי' הסוגייא והוא מסכים לפירש"י ג"כ והגם דצריך עוד ביאור עכ"ז לשניאות האורך חדלתי מלבאר עוד ואם יראה למעיין איזה קושי ודוחק יעיין היטב בכל הכתוב ושם ימצא דהכל מדוייק ולא נשאר שום דוחק על פירושינו: ודוק היטב

דף מ גמרא. אמר רב טול ברוך וכו' הבא מלח וכו' והגם דאמר רב אסור לאדם שיאכל עד שיתן לבהמתו לא תשמע מינה דלרב גביל לתורי לא הוי הפס' ותיקשה וכו' אלא דהגם דאמר אסור לאדם וכו' עכ"ז הוי הפסק דסובר דלא הוי צורך הברכה אלא טול ברוך ופליגי עליה רבי יהודה ורבי שמעון. וסובר רבי שמעון דמהאי טעמא נהי דאסור לאדם וכו' הוי צורך הברכה ולא הוי הפסק: ופשוט

שם גמרא. סד"א הואיל ואמר ר' יהוד' חטה מין אילן קמ"לן. ולא תיקשה סוף סוף הרי עץ קרייה רחמנא דכתי' ומעץ הדעת וכו' וא"כ למה אין מברכין עליה בורא פרי העץ דלא תקנו חכמים לברך בורא פרי העץ אלא על אילן החשוב וקבוע דהגם דשקלת לפירי איתיה לגוזה דאחר האמת הכל מן הארץ ואם בירך עליה בורא פרי האדמה יצא אלא משום חשיבות יותר קבעו לו לפרט מין עץ והני מילי דוקא אי איתה לגוזא מה שא"כ דכה"ג בחטה בטל הוא אגב ארעא וכארעא סמיכתא הגם דעץ מיקרי: ופשוט

שם תוספות ד"ה איתיה לגוזא וכו' מהכא נראה דתותים וכו' פירוש מדלא קאמר היכא מברכינן בורא פה"ע היכא דהעץ מתקיים תמיד בארץ ככל האילנות ואז יהיה משמע דתותים ופירותיו דלא דמו לשאר אילנות הגם שמתקיימים ימים רבים כיון דלא מתקיימי בארץ אין מברכין עליהם בורא פרי העץ מה שא"כ השת' דתלה איתיה לגוזא משמע אפילו שנה אחר שנה מיקרי שפיר אילן ומברכין עליה בורא פרי העץ: וק"ל

ע"ב גמרא. והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת ה' וכו' דאמר בריך רחמנא. קשה מאי משני דאמר בריך רחמנא הרי גם מילת רחמנא אינה שם אלא דוקא כינוי בעלמ' כמו חנון נאמן וכדומה דלא חשבינן להו אלא כינויין. וי"ל דסובר הש"ס דלאו דוקא בעינן הזכרת השם דהיינו שם העצם ב"ה אלא הוא הדין שיזכיר שם מכינוייו ב"ה כיון שהוא זוכרו בכינוי אחד מכינוייו שפיר והיינו רחמנא ואתא לאפוקי בהיכא דלא אמר אלא סתם כהא דאמר בריך מאריה דהאי פיתא ולא הזכיר מאן הוא אפילו בכינוי אבל אי אמר אפילו כינוי שפיר בין אי אמר בריך רחמנא בין אי אמר בריך מלכא דעלמא ש"ד ולדרך זה תמצא להבין דברי התוספות ז"ל שכתבו בפ' הרואה דף נ"ד ע"ב ד"ה פטריתון וכו' לפי גירס' הכתובה אצלינו דהיינו לסברת רב לאו דוקא שם אלא הוא הדין רחמנא ומלכות. ועוד נראה לי לומר דהאי דקאמר הכא דאמר בריך רחמנא לאו היינו נוסח הברכה שאמ' בנימין קאמר אלא הוא דברי הש"ס והמכוון הוא שאמר הברכה והזכיר בה למי שנקרא רחמנא בכל אופן המועיל לרב אמרינן שאמר ברוך ה'. ולרבי יוחנן מצינן לומר ג"כ דאפשר דאמרה בשם ומלכות ומידי דהוה הזכרת ה' לרב דהגם דלא נאמרה בהדיא מכח פירכת הש"ס דוהאמר רב אמרינן דאמר בריך וכו' הכי נמי איפשר לומר דבנימין ידע לדברי רבי יוחנן, ואמר לשון דיוצא בו ידי חובת ברכה דכ"ע. וטעם דהוצרך רב לומר יצא הוא משום שאמרה במטבע חדש שלא טבעו חכמים כדמסיק הש"ס ובזה אתי שפיר מדוע לא קאמר הש"ס דטעם דאמר רב יצא הוא משום דבנימין לא הזכיר מלכות וס"ד אמינא דלא יצא להיות דאיכא מאן דסבר דלא יצא לזה אמר רב יצא ובמה שפירשתי אתי שפיר דבמה יכריח הש"ס דלא הזכיר בנימין מלכות אם ממה שלא הוזכרה בלשונו גם הזכרת ה' לא הוזכרה בברכתו ואפילו הכי אמרינן הגם שלא הוזכרה שהזכירה אלא דהש"ס קצר ולא הביא אלא מילתא דשמעינן בה מימריה דרב דאמר עלה יצא. ולזה פריך מאי קא משמע לן בשלמא מעיקרא הייתי אומר דבנימין לא אמר אלא הכתוב לפנינו דהיינו בריך מאריה דהאי פיתא. ולזה פרכינן. והאמר רב וכו' מה שא"כ השתא דלאו דוקא אלא דהוא הדין דאמר ככל חוקת הברכה א"כ מאי יצא. ומשני דלא אתא רב לומר יצא אלא על הגרעון הכתוב בהדיא דהיינו נוסח הברכה המשונה ממטבע רבנן והיינו דדייק כרך ריפתא ואמר ברך מאריה דהאי פיתא ועלה קאי יצא על שינוי הלשון והיינו טעמא שלא הוצרך להאריך הש"ס ולומר כל נוסח הברכה שאמר בנימין דכל עצמו לא בא אלא על האי לישנא דקאמר רב עליה דיצא. והיה נראה ליישב עוד טעם דלא קא משני הש"ס מאי קמ"לן הוא שלא הזכיר מלכות דסד"א כרבי יוחנן ולא יצא קמ"לן וכו' הטעם הוא להיות דדייק הש"ס אומרו רב מילת יצא דמשמע דוקא דיעבד ואי משום מלכות שלא הזכיר. הרי אפילו לכתחילה לרב לא בעי וכו' ומשני משום דשינה מטבע שתקנו חכמים ז"ל ולזה דוקא דיעבד. אבל האמת הוא מה שפירש' קודם והוא יותר מיושב. וכל זה הוא הפך משמעות דברי התוספות ז"ל דבפרק הרואה שכתבתי לעיל לפי גירסא המצויה אצלינו. ובלאו הכי אחר האמת יותר לי שהיא גירסא משובשת ועיין במהרש"א ז"ל:

וק"ל

שם גמרא. ור"י אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. צריך לדעת דברי רבי יוחנן אם התוספות נינהו דלא מלבד מה דבעינן הזכרת השם אלא בעינן נמי מלכות אי נמי דוקא קאמר פי' דהעיקר הוא שיזכיר מלכות לעיכובא ואי אדכר מלכות תו לא בעי מידי וממה דמשני הש"ס אברייתא. וקאמר תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך נראה דתרתי בעי רבי יוחנן דאי לא תימא הכי הול"ל תני ולא שכחתי מלהזכיר מלכותך. וקשה ג"כ על דברי ש"ס דמי יאמר דכוונת רבי יוחנן הכי דלמא דוקא קאמר ומי הכריחו לומר דרבי יוחנן תרתי קאמר ונראה לומר לכאורה דטעם אומרו מלהזכיר שמך משום דאיתא בברייתא דבשלמ' מה שמוסיף ואומר תני מלכותך שפיר דאטו תנא כרוכלא לימני וליזיל ושפיר מצי למימר תני וכו' אבל להתעות ולהוציא מהברייתא דקתני שמך פשיטא דאין כח למיעבד זה וזהו ראייה לומר בדברי רבי יוחנן דתרתי קאמר ולא בא אלא להוסיף דאי לא תימא הכי מתניתא קשיתיה דקתני להדיא שמך וכו' אלא דקשה מי לא מצי רבי יוחנן לפרש מאי שמך דקתני בברייתא שם מלכותך וא"כ שפיר מצי למימר תני שם מלכותך וא"כ מנא ליה להש"ס להבין בדברי רבי יוחנן דתרתי קאמר דילמא דוקא קאמר והיה נראה עוד לומר לפי מה שפירשתי בפירושא קמא בדיבור הסמוך דכיון דסובר הש"ס בדברי רב דלאו דוקא הזכרת השם אלא הכוונה שיזכיר כינוי שמורה על שמו יתברך שאליו הוא מברך וכפי זה בהכרח שיסבור ג"כ בדברי רבי יוחנן דלאו דוקא מלכות דמאי שנא דאם יסבור דדברי רבי יוחנן דדוקא מלכות אם כן מנא ליה למימר בדברי רב דלאו דוקא הזכרת ה' וכאשר גילה דעתו שסובר דלאו דוק' הזכרת ה' ה"ה בדברי ר' יוחנן לאו דוקא מלכות. וה"ה כינוי שיורה על מלכותו