חפץ השם כה

עבד דטעם שלא שאל את בר קפרא להיות דהוה פשיטא ליה כיון דברכתם שוה הלך אחר החביב אצלו ואין אדם שואל בדבר הפשוט מבלי שיסתפק לו. והרי גם בר קפרא כך סובר ומדוע כעס על המברך. אלא ודאי דבר קפרא לא כן סובר לזה כעס עליו דהא איכא סברא בהיפך והוה ליה לשאול בהכרח ולא להכריע מדעתו לפני מי שגדול ממנו. והגם דאיכא לדחוק ולומר דאיפשר דבר קפרא הכי סבר דחביב עדיף עם כל זה היותר נכון הוא מה שכתבתי

אלא למאי דס"ד הש"ס דפלוגתייהו הוא מר סבר בפ"ה ומר סבר שהכל נהיה בדברו וזהו טעמו של המלגלג א"כ היכי קאמר ליה בר קפרא אם חבירך חביב עליו מה עושה החביבו' הכי הוה ליה למימר אם חבירך סובר שהכל נהיה בדברו דהיינו טעמא דקדם ובירך על הפרגיות. ואם נפשו לומר דהגם דסובר שהכל נהיה בדברו מסתבר ליה לבר קפרא שיקדים השלקות מצד חשיבותם יותר מפרגיות. ולזה הוכרח לומר אם חבירך דומה וכו' א"כ קשה דכד מטית להתם לומר דהגם דיסבור שהכל נהיה בדברו יתחייב להקדים השלקות א"כ תיקשה מהיכן יס"ד הש"ס לומר טעמו דמלגלג הוא מצד דסובר בפ"ה כיון דטעמו בצדו מדברי בר קפרא מובן שהוא מטעם חשיבות וכיון דבהכרח לומר דמשום חשיבות קא מלגלג מנא לן לשמוע מחלוקת חדשה ואם כן מדברי בר קפרא נשמע במה תלוי פלוגתייהו ואין לומר דהש"ס חולק על בר קפרא דזה שיבוש דמאיזה טעם יחלוק ללא סיבה. ואם כוונתו בר קפרא לומר דהגם דיסבור דכוותך בפ"ה אפילו הכי מצי לברך על הפרגיות מצד חשיבותם דהיינו דחביבי עליה תו ליכא למיחש לאקדומי בפ"ה מלבד שהוא דוחק לפי מה שכתבו התוספות ז"ל דבפ"ה חשיבה מצד עצמה אלא דקשה עוד א"כ מנא ליה הש"ס לומר דהמברך סבר שהכל נהיה בדברו ובר קפרא יוכיח דטעמו הוא משום חשיבות והגם דסובר בפ"ה מברך עליו תחילה משום חשיבותו

אכן הנלע"ד לומר בזה הוא דבר קפרא סובר בפ"ה והוה קא סלקא דעתיה הש"ס לומר בדברי בר קפרא דמאי דחביו ליה עדיף טפי אפילו יהיה שהכל נהיה בדברו לגבי דבר שברכתו בפ"ה חביב עדיף דמה שכתבו התוספות דבפ"ה חשובה לעצמה יותר מדבר שברכתו שהכל נהיה בדברו הגם דחביב עליו היינו אחר המסקנא דלכולי עלמא שהכל נהיה בדברו. אי נמי לפי דברי הש"ס דקאמר מר סבר שלקות שהכל נהיה בדברו ומר סבר בורא פרי האדמה דמוכחא מילתא דלמאן דסבר בורא פרי האדמה לא החשיב לטעם החביב דקאמר בר קפרא מה שאין כן למאי דס"ד דמר סבר בורא פרי האדמה. וכפי זה שפיר נתכעס עליו בר קפרא על המלגלג אם חבירו דומה וכו' דהגם דיסבור בורא פרי האדמה עם כל זה אם חביב אצלו יברך על החביב ועל כל פנים לית ליה ללגלג וכעס ג"כ על המברך להיות דסברא זו תלויה בדעת והיה לו למברך לשאול על סברא זו כיון דהשלקות יש להם חביבות למעלה דברכתם בורא פרי האדמה מה שא"כ פרגיות דהכל נהיה בדברו ומילתא כהאי היה לו להחשיב החכם שגדול ממנו לשאת ולתת עמו והוא הכריע מעצמו ולא החשיבו וזו היתה הקפדתו והש"ס דן את המברך לכף זכות דטעמו לאו מצד חשיבות דחביב דאם כן מסתמא היה לו להחשיב החכם לשואלו לבר קפרא אלא כיון דשלקות חשיבי לעצמם ופרגיות חביבי ליה מי יכריע הי מיניהו עדיף ולזה בהכרח להחשיב החכם ואמאי לא החשיבו לבר קפרא אלא טעמו הוא משום דסובר בשלקות שברכתם שהכל נהיה בדברו לזה בירך על הפרגיות וזהו אומרו מאי לאו בהא קמיפלגי הגם דבר קפרא נראה מקפידתו דלכולי עלמא בורא פרי האדמה עם כל זה מוכח תמיהת בר קפרא עצמה מינה ידענא דטעמיה דהמברך הוא מטעם דסובר דשוים הם והיינו כתנאי דקאמר הש"ס ומשני דכ"ע שלקות שהכל נהיה בדברו והכא וכו' וא"ת סוף סוף למה יכעוס על המברך דלמא פשיטא ליה האי מילתא דחביב ליה עדיף גם לגבי בפ"ה ולא ס"ד דאיכא מאן דסבר הפך סברא זו דאמטו להכי אצטריך לשאול פי החכם היושב לפניו יש לומר דאי איפשר שיהיה דבר זה פשוט כל כך כיון דאדרבא שלקות חשיבו הם לעצמם. ועוד טעם אחר כיון דלכאורה כל רואה יתמה דמהסתם שלקות עדיפי והוא בנה במה לעצמו בדבר שאינו מסויים לכל היה לו לכבד ולהחשיב החכם לשואלו דבר. כיון דעל כל פנים הדבר יורה מעצמו שהוא הפך הידוע ועל זה הקפיד: וק"ל

תוספות ד"ה בצר ליה וכו' ור' יוסי היה אומר וכו' פי' כיון דאיכא שני מינים דזית מליח הא' שדכין אותם ומולחין אותם ונפרדת הגרעין. והב' שמולחין אותם כמות שהם. ושני מינים אלו מצויין אצלנו היום ולזה כל אחד נקט מציאות אחד והכל עולה לדרך אחד לענין הלכה אב"א מין שהוסר ממנו הגרעין מי משנינן בגדול בהכרח. ואב"א במין שהוא שלם תו לא בעינן גדול דתיפוק לי מטעם בריה: ודוק

תוספות ד"ה חביב עדיף וכו' עד חביב עליו כל זה דייק ליה מדברי הש"ס מדקאמר ד"ה שהנ"ב ומה שאמרו עוד ואם לפניו פירות וכו' וא' בהם משבעת המינים וכו' פי' דוקא בהיכא דאין ביניהם חביב יותר אבל אם הפרי שאינו משבעת המינים חביב יותר פשיטא דליכא למיחש בין לסברת עולא דלקמן בין למאי דמסיק בתר הכי הש"ס דלסברת עולא אליבא דכולי עלמא בין לר"י בין לחכמים יברך על איזה שירצה בין למאי דמסיק בתר הכי לגבי חכמי' מיהא יברך על איזה שירצה: ופשוט

דף ט"ל ע"ב גמרא. איתמר הביאו לפניהם וכו' עד וירא שמים יוצא וכו'. קשה מאי דעתיה דרב הונא באומרו מברך על הפיתיתין לעיכובא דוקא או אם רצה קאמר ורש"י ז"ל פירוש לתרוייהו רצה וצריך והא כדאיתיה והא כדאיתיה ופליג רבי יוחנן אפי' בהפיתיתין גדולים לא יבצע אלא על השלימה כן פירשו התוספת ז"ל בדברי רש"י. וקשה א"כ מנא לן דרב הונא יסבור בשוין רצה דילמא לא קאמר אלא בגדולים כיון דעל כל פנים מוקמת לדבריו בפרוסות גדולים דבה פליג רבי יוחנן מנא לן לאוסופי סברא אחרת שאין לנו הכרח לאומרה. והן אמת דיכולין לומר דהסברא נותנת לומר בהדרגות כאשר סובר בפרוסה גדולה דוקא ממילא בשוה רצה. אלא דקשה דילמא לא פליג רבי יוחנן אלא דוק' בשוים הפיתיתין לשלמים ולזה אמר דוקא שלימה מצוה מהמובחר אבל בהיכא דפרוסה גדולה לא פליג. ואי נמי פליג עבדי' נמי בהדרגות דיסבור דפרוסה גדולה רצה כיון דבשוים דוקא שלימה חות דרגא ואימא בהיכא דפרוסה גדולה דאית בה מעליותא רצה מזו רצה מזו ומנא לן למימר דסובר רבי יוחנן אפילו בהיכא דפרוסה גדולה דיבצע דוקא מהשלימה והיה נראה דדייקינן דברי רב הונא מדקאמר מברך וכו' ופוטר וכו' משמע דמברך דקאמר היינו דוקא ופוטר היינו אם רצה וכפי זה שפיר מוקמינן למברך בפתיתים הגדולים ופוטר בשוים ועלייהו קאי רבי יוחנן דבכל גוונא דווקא על השלימה יברך ואפילו בפתיתים גדולים דקאמר רב הונא יברך על הפתיתים בכל גוונא על השלימה דווקא. וזה אינו דזה דרך