חפץ השם כד

דהוה אמר שלש ברכות הוה מכניס עצמו במחלוקת דהיינו הפך דברי רבנן דפליגי עליה. וי"ל דסובר כיון דקיימא לן דברכה מעין ג' אינה פוטרת של שלש. וג' ברכות פוטרו' מעין שלש אם כן הוה ליה לברך שלש ויוצא יד' חובתו אליבא דכולי עלמא דגם אליבא דמאן דאמר מעין שלש בשל שלש יוצא ידי חובתו ומדלא בירך אלא מעין שלש הכניס עצמו במחלוקת דסובר הוא כמאן דאמר מעין ולא חש לההיא סברא דשלש לזה אמר לי' למה הוא מכריע ומכניס עצמו במחלוקת והשיבו רבי עקיבא דטעמו הוא לאו משום דכן סובר הוא אלא מטעם דרבו חביריו ולמדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים וכו': וק"ל

תוספות ד"ה אם הפרוסות. יש מפרשים וכו' נראה דהוקשה להו דאם הכוונה היא שיש בהם כזית דאז מתחייב ברכת המוציא הכי הוה ליה למימר אם יש בהם כזית ואם אין בהם כזית. ואם הכוונה היא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא הכי הול"ל אם הפרוסות ניכרות וכדומה מהו לשון קיימות לזה הוכרחו לפרש קימות היינו שיכולה הפרוסה לעמוד כשלוקחים אותה דוק מינה לפי זה דהגם דהוי בפרוסה כזית ועליה תוריתא דנהמא אין לברך עליה המוציא אם אינה קיימת כנזכר דלא תלי הדבר אלא בקיימות ובשאינן קיימות בכל גוונא במ"מ ובעינן נמי כזית. והראייה דבעינן כזית מדדייק מלת פרוסות ואין פרוסה פחותה מכזית אבל פחו' לא הגם דהם קיימות דבעינן תרתי. ועוד נראה לומר ראיה לזה דבעינן כזית כיון דקפיד אקיימות. אי תימא דלא בעינן כזית קיימות מאי עבדתייהו שלא תשבר הפרוסה כשיקחנה והרי אפילו כל שהוא דהיינו פחות מכזית פת חשיב לה ומברך המוציא דהרי אינו מקפי' לא על תוריתא דנהמא ולא על שום טעם אחר ע"כ נראה דמדקפיד שתהיה הפרוסה חזקה שלא תשבר משמע דבעינן חתיכה הראוייה והיינו כזית וכל זה לא הוי אלא בפרוסות המבושלות כדקתני אפאם ובשלם אבל פת שרוי במים איכא לספוקי אי בעינן גם כן פרוסה קיימת דהיינו כזית קיימת או לא דפשיטא דעל ידי בישול גרע ליה מע"י שריית מים: ואפשר דלא דמי בכהאי גוונא כזית: ודוק

תוספות שם ד"ה תיובתא וכו' ואפשר דהויא וכו' וקשה דמדאשוינהי אהדדי אורז ודוחן משמע דכחדא נינהו והגם דסבל הש"ס דוחק דכמעשה קדרה לא יסבול עוד דוחק זה ג"כ דהא כדאיתיה והא כדאיתיה ותנא כריך ליהו אהדדי בכריכה אחת. ועוד כיון דאשכחן בהדיה רבן גמליאל דקתני אורז ודוחן מברכין עליהן ברכה אחת מעין שלש שמע מינה דמברך תחילה עליה בורא מיני מזונות ולא אשכחן דפליגי רבנן עליה אלא דוקא בברכה לבסוף דמעין שלש אבל ברכתו הראשונה לא פליגי וכי היכי דבאורז סברי דמברכין תחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. ה"נ בדוחן הגם דסברי לבסוף ולא כלום סברי בתחילה בורא מיני מזונות כיון דלא אשכחן דפליגי בה ואם כן קשה אדרב ושמואל מבריית' דרבן גמליאל. ע"כ נראה לע"ד פשוט דשוה דוחן לאורז ומברכין תחילה עליה בורא מיני מזונות. ונראה עוד ראיה מדברי הש"ס דמשוי בסברתו כד דייק דברי רב ושמואל ואמר לאפוקי אורז ודוחן דלא מדנחית הש"ס למימר לאפוקי דוחן בהדי אורז שמע מינה דסובר הש"ס דשקילי נינהו: ודוק

שם תוספות ד"ה נתן ר"ג וא"ת, וכו' וי"ל דר"ג היה סובר וכו' וכי ברך ר' עקיבא וכו' פי' דקיימא לן והוא מוסכם דכל שאין מברכין עליו ג' אין מזמנין עליו והכי משמע דמה שאמר לו לר' עקיבא לברך ולזמן כן היה. הגם דבירך מעין שלש. ולזה פריך שפיר דבכהאי גוונא מודים כולי עלמא ומשני דלא אמר ליה לזמן אלא כשהיה סבור שיברך ג' אבל אחר האמת שבירך מעין שלש לא סמך על ברכתו וכל המסובין כל אחד מברך לעצמו. וטעם דנקט התוספות ר"ג דאפילו ר"ג מודה בכהאי גוונא דפירות שאין מזמנין וכן הוא אחר האמת. ואה"נ שאר הזקנים המסובים דמכ"ש שלא יזמנו על הפירות ובתר שינוייא דרבן גמליאל לא אמר אלא אי מברך ג' מודה דאין מזמנין על הפירות בהיכא דהוי מעין ג' והדברים פשוטים אלא דחששתי למי שסבר פירושים אחרים: ופשוט

ע"ב גמרא. האי חביצא דאית בה פירורין כזית וכו' פירו' וקיימות דאי אינם קיימות נמי שאין בהם כזי' דמי. ובזה לא קשה מה שהקשו התוספות ז"ל אלא דקשה לי לרב ששת דלא בעי כזית דהוי הפך דברי הברייתא כמו שפירשתי ומכח זה בהכרח לומר דהאי חביצא לא הוי כבישול אלא עם מים וכדומה כמו שפירשו התוספות ולפירוש רש"י ז"ל שפירש על ידי בישול נראה לומר דלרב יוסף כמו שכתבו התוספו' ז"ל ולרב ששת יפרש פרוסות קיימות ואינם קיימות היינו איכא עלייהו תוריתא דנהמא וזהו המכוון דקיימות דקתני שזהו קייומן. ונקט מלת פרוסות דמשמע כזית חידוש דאפילו בכזית בעינן דאיכא תוריתא דנהמא: ודוק

שם תוספות ד"ה לקט מכולן פירש"י וכו' ולא נהירא. ואיפשר דקאי אמנחת תודה שקרבה חמץ ולקט ממנחות תודה כזית ענוש כרות אם הוא חמץ: וק"ל

דף לח גמרא. וצריכא דרב ושמואל. קשה וכי רב ושמואל להכי הוא דאתו דוקא דאיצטריך למימר וצריכא לדבריהם. בלאו הכי צריכיות אחרינא איכא בדבריהם דהיינו דליבריך עליה שהכל נהיה בדברו. ונראה לומר דמה דאמר הש"ס וצריכא לאו היינו דהוקשה ליה למה איצטריך רב ושמואל דהא פשיטא דאיצטריך לנוסח הברכה. אלא המכוון הוא דאיצטריך לן האי מימרא דרב דשמעינן מינה חידוש מלבד ענין נוסח הברכה שמעינן בהאי מילתא דאף ע"ג דלרפואה קא מיכוין. בעי ברוכי. ואומרו רב ושמואל להיות דגם שמואל מודה לזה כיילנהו אהדדי ולעולם לא גמרינן הא אלא ממילתא דרב לחוד. ואין לומר דסובר הש"ס דפשיטא לענין נוסח הברכה דלא איצטריך לאשמועינן. והראיה דמסברא קאמר הש"ס דלא פליג שמואל אדידיה משום דאין סברא שיחלוק ופשיטא דאין לברך אלא שהכל נהיה בדברו ומכח זה בהכרח דלא אתא אלא לאשמועינן דמברך. הגם דלרפואה והיינו וצריכא דקאמר הש"ס דא"כ מה נאמר במילתיה דשמואל דמוקי הש"ס מסברא דרב לא פליג אדידיה כה"ג דמוקי נמי דלא פליג שמואל. והשתא תיקשה אם כן מאי קמ"לן שמואל. ולמה איצטריך כיון דמיסתברא הא מילתא ולא איצטריך כמו דדייקינן במילתיה דרב אלא ודאי כדכתיבנא: ודוק

תוספות ד"ה והתניא כל האוכלין משמע מדנקט כל וכו' פירוש דפשיטא דהאי מתני' ידע לה רב יוסף אלא דחידש ליה דיוקא דכל דאתא אפילו לכהאי גוונא. וכפי זה הוצרכו לפרש מהו הצריכיות דקאמר וצריכא דרב ושמואל דקאי על הברכה דוקא דיש סברא לומר דהגם דנהנה כיון דעיקר לרפואה אין לברך קמ"לן: ופשוט

דף ט"ל גמרא. לא על המברך וכו' עד כרוב עדיף דזיין. קשה בשלמא למסקנת הש"ס דדחי דמר סבר חביב עדיף וכו' מפרשים דברי בר קפרא הכי דכעס על המלגלג דאין לו כח ללגלג על חבירו דסוף סוף גם חבירו יש לו צד פנים לסברתו. ואם הוא המלגלג לא סבר הכי לאו כל כמיניה בסברתו ללגלג עליו. ואחר האמת סברת בר קפרא היתה דזיין עדיף דאלת"ה למה כעס על המברך אי שפיר