חפץ השם כג

ששת ורבא בכל גוונא קאמרי מר שהנ"ב ומר ולא כלום. ולזה פריך שפיר מהיה רבי מאיר אומר. א"כ הרי לך דהוי מיהא פרי הנאכל באיזה אופן ומציאות שיהיה. ולמה פסקי ואמרי ר"ש ורבא להוציאו מכלל פרי העץ. ומה גם לסברת רב ששת מקשה שפיר דכיון דלדידיה ראוי לאכילה למה יגרע מלברך עליו ברכתו בורא פרי העץ כיון דהוי פרי דתניא וכו' ומשני מבתרויהו למה דהוה סביר דדברי ר"ש ורבא בכל גוונא סברי מר דאית ליה ומר דאית ליה לא אמרי אלא באוכלם יבשתא למר אין דרך לאוכלם ואין לברך דלא חזו לאכילה ולמר חזו מידי מידי דהוה אוכל העשבים דמברך שהכל ומתני' ברטיבא פי' לא נטעי ליה אלא אדעתא לאוכלו רטיבא וממיל' לא הוי עיקר הפרי לברך עליו בורא פרי העץ אלא רטיבא ולא כס"ד דמסתמא נטעי להו אדעתא דרטיבא ויבשתא ולזה דייק בשינוייא הא ביבשתא הא ברטיבא דלכאורה הוה מספיק ליה לומר הא דר"ש ורבא ביבשתא ולמה האריך כ"כ אלא ודאי כדכתיבנא ודוק. ולפ"ז מברכינן ברטיבא בורא פרי העץ דהוי פרי גמור דאדעת' דידיה נטעי אינשי ובאמת כי התוספות ז"ל כתבו בפ"ה ועיין בהרשב"א ורבינו יונה כיון דאינשי מיהא דעתייהו על הרוב איבשתא שינו קצת ברכתו ומברכינן בפ"ה. ולפי זה לא מברכינן בורי פרי העץ אלא על הפרי שהוא פרי הראוי לאכילה ונטעי ליה אדעתא דהכי ולא די ליה בדחזי לאכילה לחוד: ודוק

שם גמרא. שנאמר לא תחסר כל בה ק"ק א"כ תו למה איצטריך ללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום מהפלפלין הרי קרא בהדיא כתיב לא תחסר כל בה. ונראה כי דאי מקרא דלא תחסר הו"א דקאי על העם דהיינו ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ולא תחסר שום דבר כל ימי היותך בה והיינו שיביאו מהארצות כל מה דמיתחזי ליה ויקנה בכסף ולעולם לאו כל גדל בה ממש לזה הביא מקרא דעץ מאכל וממילא חזר הדין לביאור קרא דלא תחסר דקאי על העיר דכולא גדל בה ולא יצטרך להביא מבחוץ אשריך ארץ: וק"ל

רש"י ד"ה משיוציאו את הפרי וכו' ע"כ והגם דבפסחים פירש שם משיוציאו העלין ביומי ניסן. נראה כי רש"י ז"ל לא אשכח הכרח לפרש בדברי ב"ש לא עלין ולא פרי. לזה מפרש לפעמים פרי ולפעמים עלין ואין קפידא ובלאו הכי לית דינא כוותיהו. וטעם פירושו אעיקרא דמילתא הוא לפרש משמעות הדברים דאין להם הבנה מהו עד שיוציאו העיקר חסר מהו שיוציאו לזה סיים גזרת הדיבור דהיינו עד שיוציאו דבר פלוני יהיה מה שיהיה. או אי אמרינן פרי או עלין. אבל בדברי בית הלל נראה בהכרח דעד שיוציאו דקתני הוא עד שיוציאו הפרי אלא דבגפנים ובחריבין ובזיתים לא חשיב הוצאת הפרי שלהם פרי עד שיגיעו לשיעור דתני וכו' ולא מצינן למימר בדברי בית הלל דכוונתם בעד שיוציאו כמו שפירש רש"י ז"ל בכ"ש בפסחי' דזה מהנמנע דא"כ מאי ראיה מייתי דמשיוציאו הוה פרי תיפוק ליה דהכא בלאו הוצאת הפרי מעיקרו אסרי בית הלל והטעם הוא כיון שראוי ומוכן ומזומן להוצאת הפרי מכי נפקי העלין לא ישחיתנו ויקיימנו לאכילה ולא בעינן פרי. וא"כ לעולם פרי לא מיקרי עד דגמר פרי. ושאני הכא דאעיקרא דדינא לא בעינן פרי אלא ודאי דבעינן בב"ה יוציאו הפרי ומיקרי או דחשבי ליה פרי וזהו שפירש רש"י הכא דמשיוציאו הוי פרי הראוי ולא הוצרך לפרש משיוציאו. פרי דסמך למה דפירש בתחלת דבריו הכא משיוציאו פרי. ואין דהקשות על כל פנים היכי מפרש רש"י ז"ל בפסחים משיוציאו עלין. והרי מדברי בית הלל נשמע לבית שמאי וכיון דבית הלל משיוציאו פרי קאמרי כדמסיק הש"ס הכא. משם נלמד לבית שמאי דמ"ש האי משיוציאו מהאי משיוציאו. ונראה לומר דשאני משיוציאו דבית הלל דכבר הוזכר בדבריהם הוצאת הפרי ונתנו שיעור בהנך תלת דבעינן הוצאה גדולה כהאי גוונא וכו' וכד סיים ושאר וכו' משיוציאו סתמו כפירושו דקאי על הפרי מה שא"כ ב"ש שלא הוזכרו בדבריהם שום זכר הפרי וקא פסקי סתם עד שיוציאו משמע כל מידי דהויא הוצאה קאמרי ואפילו עלין. ועוד נראה לי דיוק אחר דקשה למה הזכירו בית הלל בלשונם ושאר כל האילנות משיוציאו דמיותר דהיינו דברי בית שמאי עצמו דקתני משיוציאו ולא הוה להו לבית הלל למימר אלא מילתא דפליגי בה אבית שמאי דהיינו בית שמאי פסקי בכל האילנות משיוציאו ובית הלל פליגי עלייהו בגפנים ובחרובים ובזיתים דוקא אבל בשאר אילנות כדקאי קאי. כדאמרי בית שמאי עד שיוציאו ולמה חזרו לאתנויי בפלוגתייהו מילתא דשויא לתרוייהו אי תימא דהיינו משיוציאו דבית שמאי היינו משיוציאו דבית הלל אלא ודאי נראה דשאני משיוציאו דבית הלל דקאי על הפרי. וכפי זה נראה לי יותר נכון דמה שפירש רש"י ז"ל הכא משיוציאו את הפרי קאי בדברי בית הלל אלא שנתהפך הלשון ויש לו מציאות להתהפך דהרוא' בית הלל משיוציאו וכו' בדברי רש"י ויראה משיוציאו בתחילת הברייתא הסברא נותנת כי הלשון הזה צריך להיות בתחילת קודם שאר הדיבורים שאחריו ויהפך הלשון ולעולם לשון הזה שפירש רש"י את הפרי הוא בדברי בית הלל וצריך להיות אחר ד"ה משיניצו ובזה אתי שפיר מה שפי' רש"י בפסחים משיוציאו העלין היינו בדברי ב"ש זהו הנלע"ד:

וק"ל

דף לז גמרא. והתניא הביאו לפניו וכו' נראה דבחר לאותביה מהאי מתני' מדדייקא פת נראה ברור דלאו כרבי יוחנן בן נורי דידוע הוא דברי ריב"ן באור'. והא עדיפא ליה ממתני' דלקמן דהכוסס את האורז דפריך אתרוייהו אורז ודוחן ולזה דחי כמעשה לענין גוף הברכה דוקא ולעולם כרבנן. ולזה פריך ממתניתי' דאילו מעשה קדרה וסבר ג"כ דאתיא כרבנן דאי כרי"בן הרי אית ליה דאורז כחטים ממש ולמה קמ"לן גבי מעשה קדיר' אורז הרי הוא בכלל חטים ומי גרע אלא ודאי כרבנן ודאי ליה כרי"בן וסביל דוחק כמו שסבל דוחק דמעשה קדרה ולא כמעשה. ואחר האמת מותרת כל האי מלה דכמעש' קדרה ואפילו הכי סבל מטעם פירכת רב ושמואל הכא נמי סבל דוחק זה דמתניתין דא ומוקי לה כריב"ן. ולזה חזר והכריחו דגם רבנן מודים דמברכין במ"מ ממתני' דהכוסס. וכפי זה מהדרינן לאוקומי כל הני מתניתין כפשטייהו מבלי הני דוחקי בין מתניתין דהביאו לפניו פת וכו' בין מתני' דאלו הן מעשה קדרה כרבנן ושפיר וכמסקנא דרבן גמליאל דסבר לבסוף מעין ג'. אי נמי כרבנן והכא קאמר כמעשה קדרה דידיה דאורז ודוחן והדברים פשוטים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכפי זה יהיה פירוש הברייתא הביאו לפניו פת אורז ודוחן הגם דפת הוא עם כל זה חשי' כמעשה קדרה דידיה והויא ככולי עלמא

ותמהני על מה שפסק מהרי"ק ז"ל וחלק בדוחן מאורז. ואיפשר דמשום ספיקא דברכות נתלה באי זה דעת שנסתפק בזה. אי נמי איפשר דאינהו דבדיקי בדוחן מאי ניהו קים להו דגרע טפי מאורז. ונראה לי דהשתא גם על האורז אין לברך בורא מיני מזונות וטעמא כיון דלא ידיע לן מהו האורז ומהו הדוחן לפי מה שכתבו התוספות ז"ל בד"ה רש"י פי': ודוק

שם גמרא. עד מתי אתה מכניס ראשך וכו' קשה והיכי הוה לי למעבד להוציא עצמו מהמחלוקת הרי הגם