חפץ השם כב

אדלקמן והשתא דעבדינהו פליגי לא חש לפרש אין עושין לגמרי והכוונה דר"ח פליג וסבר דהאי ואספת היינו עושים רצונו לגמרי דבשבח דידיה קא עסיק קרא דקאמר קרא דגנך וכו' ואם כן עושין רצונו לגמרי אי נמי אינם לגמרי כלגמרי חשיב להו ושפיר מיקרו עושים רצונו ואין הפרש ביניהם ומלת ואספת היינו נמי דבעצמו יטרח ושפיר דמי ע"י אחרים ושלוחו של אדם כמותו. אי נמי כר"ש דפליג ארשב"י ומעיקרא טרחו לאוקומה ככולי עלמא ודוק

ואני נלע"ד לתרץ ענין זה דודאי דר"א לא נכנס בענין זה דרשב"י ויודה לו. והוא דהנה ידוע הוא דאיכא הפרש בין כשכל ישראל או רובם צדיקים. בין כשישראל או רובם רשעים ב"מ דאז חלק שבהם צדיקים וישרים גרע כוחם הגם דהוו צדיקים גמורים והאי קרא דואספת דגניך שמדבר עם חלק שבהם הטובים והצדיקים שהדגן שלהם מצד עצמם להיותם עושים רצונו של מקום אבל גריעי ולא זכו למעלה כ"כ שצריכין לאסוף הם עצמם דגנם והטעם להיות כללות ישראל בלתי טובים כגון בזמן הזה בעו"ה בגלות דהגם דימצאון צדיקים גמורים אינם זוכים לאחרי' יעשו מלאכתם ולזה תמצא הראיה שמביא רשב"י היינו מכללות ישראל דכתיב ועמדו זרים והאי קרא בנבואה העתידה של הכללות כתיב ודייק לה ג"כ בזמן שעושים ישראל רצונו וכו' משמע כללות ישראל והגם דגם ר"ח אמר האי לישנא דישראל עם כל זה ר"ח לא נחת להכי. ורשב"י נחית להכי בהכרח ויורה ג"כ לזה האי דנקיט קרא מילתיה בלשון יחיד כאו' ואספת דגנך וכולה פרשה בלשון רבים דהוי שינוי נרגש משמע דיורה ע"ז דהכתוב מדבר בזמן שאין בישראל אלא יחודים צדיקים ולהא מילתא רמז האי דנקט מילתיה בלשון יחיד וכפי זה צדקו יחדיו דברי הרשב"י ודברי ר"ח. ואלו ואלו דברי אלהים חיים וק"ל

דף לו גמרא. א"כ הוה ליה אניגרו' עיקר וכו' לכאורה קשה במה הוה אניגרון עיקר אי מרבה השמן ואת"ל דאה"נ ופריך בהיכא דרובא אניגרון א"כ לישני ליה הכא במאי עסקינן דהרבה השמן על אניגרון אי נמי שוה בשוה וטעמא דשמן מברך על השמן. ונראה לומר דלהיות דאין דרך העולם לשתות השמן אי שתו ליה בהדי אניגרון מסתמא אניגרון עיקר וטעם שתייתו היא מטעם אניגרון ועל ידי השמן משתבח האניגרון והוי אניגרון עיקר ולזה לא אשכח שינוייא אלא בששותה לרפואה דמוכחא מילתא דשמן עיקר ולזה משני הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו ובעינן נמי שירבה השמן עד דמינכר טעמיה ואז הוא דמברך עליה בורא פרי העץ: וק"ל

שם גמרא. כיון דאית ליה הנאה מיניה פירוש בלאו רפואה דאי היינו נמי רפואה היה מספי' לומר קמ"לן ולמה הוצרך לומר כיון וכו' וכך היא כוונת דברי רש"י ז"ל ודברי התוספות ז"ל בד"ה כיון דאית ליה הנאה וכו' ונראין הדברים: וק"ל

שם גמרא הוא דאמר כר' עקיבא משמע אי לאו דאשכח רבי עקיבא דמוקי ליה כוותיה הות סלקא ליה מתני' בפירכא וקשה ולימא ליה דשאני ברכה דמברכין בור' פרי העץ מערל' דספ' בח"ל שרי ולזה קא דייק בח"ל. וי"ל דסובר הש"ס דשוה הוא דין ברכה לדין ספק ערלה דכיון דמצי למיברך בורא פרי האדמה על פרי העץ ויוצא י"ח ואיכא ספיקא כל דהוא מברכינן בפה"א ומדקתני בורא פרי העץ שמע מינה דפשיטא ליה דפרי גמור הוא הקפרס וקשה לרב יהודה ומשני הוא דאמר וכו' וק"ל

שם גמרא. ולימא הלכה כרבי עקיבא וכו'. קשה היכי מצי למיפרך דנימא הלכה כר' עקיבא והרי לא כדברי רבי עקיבא דברי רב דר' עקיבא לא חשיב להו פרי אפילו בארץ ורב דייק דבריו בח"ל דוקא והיכי פריך נימא הלכה והוא לא כן סובר. ונראה דסובר הש"ס דפשיטא דאיכא חילוק בין הערלה לענין מעשר דערלה חמירא ממעשר וכדמסיק הש"ס בסמוך דערלה בח"ל כמעשר בארץ דתרויהו מדרבנן. ולזה גם רבי עקיבא יודה ויאמר בערלה דאסור בארץ וגם רב יודה במעשר דשרי אפילו בארץ ולזה פריך שפיר דלימא הלכה ומשני מי סברת דסבר כותיה ממש אלא דוקא בח"ל מטעם כל המיקל וכו' והשתא אגלאי מילתא דסובר המתרץ דלא שנא מעשר לא שנא ערלה. ומשוי דינייהו לזה הדר פריך לימא הלכה ככל המקל ומשני דסוף סוף איכא גריעות חומר במעשר לגבי הערלה והוה אמינא דלהא מילתא הוא דסבר כל המקל וכו' ולא לענין ערלה החמורה לזה נקיט למילתיה בערלה דאפילו הכי פטורים הקפריסים מהערלה ולא קשה מדוע לא קא משני ליה מעיקרא דאי הוה אמר הלכה כרבי עקיבא הו"א דוקא לענין מעשר כדמשני השתא דאע"ג דהוה אמר רב הלכה כר' עקיבה לא יס"ד לחיוב הקפריסין בערלה בח"ל דהגם דערלה חמירא יהיה ההפרש דלא שרינן לה אלא בח"ל מה שא"כ לענין מעשר אפילו בארץ שרי ליה רבי עקיבא וא"כ לא הוה מפסיד כלום אי הוה אמר הלכה כרבי עקיבא דהמכוון דאח' האמת הוה מישתמע מה שא"כ השתא בתר דקא משני ליה דבמעשר לא סבר רב דשרי בארץ אלא דוקא בח"ל מטעם כל המיקל ופריך ליה לימא הלכה כרבי עקיבא בח"ל וכו'. שייך שפיר למימר דהוה אמינא דוקא במעש' דקיימא לן הלכה כרבי עקיבא בח"ל משא"כ בערלה גם בח"ל לא הוו אלא כרבי אליעזר קמ"ל ודוק היטב. וראיתי להרי"ף ז"ל שכתב דברי רב סתומים דמשמע דאפילו בארץ קאמר ולכאורה דברי הש"ס נגדיים דקאמר אי אמר הלכה הו"א אפילו בארץ. ונראה לומר דהרי"ף ז"ל הוכרח למימר דדברי רב אפילו בארץ מדפריך הש"ס ולימא הלכה ומאי פריך. אי תימא דרב בח"ל קאמר אלא ודאי דרב סתם קאמר אלא מכח הפירכא דלימא הלכה מוקי לדברי רב בח"ל דוקא וכד פריך לימא וכו' דכל המקל וכו' משני ואזיל לשיטתיה שרכיה נקיט ואתי לשינוייה קמא ואה"נ כד דייקא שפיר לפי שינוייא דהו"א מעשר וכו' ממילא לא מצי למימר הלכה וכו' לחוד דהו"א דוק' לענין מעשר הוא דקאמר הלכה כרבי עקיבא משום דעקרו בדינו הוא מדרבנן מה שאין כן ערלה אימא לא קמ"לן. וא"כ אין ממה להכריח דרב בח"ל קאמ' והגם דסיגנון דברי הש"ס משמ' דגם לשינוייא דמעשר קיל מוקי נמי לדברי רב בח"ל עם כל זה כיון דכפי האמת לאו בהכרח הוא אמרינן דעתי' דהש"ס דלא קאמר להא מילתא אלא כשירכיה נקיט ואין הכי נמי דמצינן לאוקמי דברי רב בארץ זוהי דעת הרי"ף ז"ל ודוק וכעין זה מצינו להרמב"ם ז"ל כמה פעמים דמפרש כהאי גונא ועושה לו דרך לעצמו כפי ההכרחו' שיהיו לו ודוק

ע"ב שם גמרא. ומדגבי ערלה וכו' לגבי ברכות נמי וכו' אזיל שפיר לפי מה שפירשתי שהם דברים שוים ערלה ודין ברכה וספק ערלה. בח"ל כדין מידי דספקא בברכה אתי שפיר ובאמת שזה הפך מה שפירש הר"ם בתוספות. והנלע"ד כתבתי. ואינו חולק ח"ו. אלא משמעות הש"ס הנלע"ד כתבתי. וק"ל

שם גמרא. מתיבי היה ר"מ אומר וכו' ל"ק הא ביבשתא הא וכו' קשה אעיקרא דדינא מאי פריך מי לא איכא מידי דהוי פרי גמור ואין ראוי לאכילה באנפיה נפשיה דמזיק כהא דשמן דהוי פרי גמור ומזיק ואין לברך על אכילתו לחודיה ויש בו דין ערלה. ונראה דסבר הש"ס דרב