חפץ השם כא

עם כל זה דבר דהוה בכלל ויצא מהכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל דהיינו כל שבעת המינים ולמידים כל השבעת מינים מכרם דטעונים ברכה ראשונה ואתי שפיר נמי מה דקתני רבי עקיבא מכאן אמר אסור לטעום קודם שיברך א"כ דאברכה ראשונה קאי. ואל תתמה ממה דתנינן בפרק מי שמתו בעל קרי וכו' דאיפשר דהאי תנא פליג ורוצה למימר דחייב גם בברכה ראשונה מדאורייתא. אלא דפריך אשאר מינים דלא גמרינן להו אפי' ברכה אחרונה דכתיבא בהדיא דשאני ז' המינים וכו'. ופריך עוד התינח לאחריו פי' אשאר מינים דקא גמרי משבעת המינים לא גמרי אלא מהמבואר בהדיא דהיינו אחרונה אבל הראשונה מנא ליה בשאר מינים דקתני לפניה' ולאחריה' והגם דכבר מפקינן לברכה ראשונה נמי מקודש הילולים לשבע' המינים עכ"ז סבר דלא גמרינן אלא עיקר הברכה דכתיב בהדיא וברכת ולא מברכה הבאה מלימוד דהוה ליה כגומר בתר גומר דלא אמרינן התם בש"ס והגם דהוי קצת דוחק זאת הפירכא דועוד עם כל זה כוונת שיטת הגמרא הכי סלקא: והנלע"ד כתבתי. ודוק

שם גמרא. אסור ליהנות וכו' והנהנה מעל וכו' נראה כי הכוונה באומרו אסור ליהנות הוא למי שיודע ברכה אסור לו ליהנות עד שיברך. ועדיין תאמר מי שאינו יודע לברך פטור לזה תלה הדבר עוד בכל הנהנה מעל ואין לו ליהנות עד שיברך ואתי שפיר אומרו אהא מאי תקנתיה כיון שאינו יודע ילך אצל חכם וילמדהו ברכות ואז יהנה וכו': ופשוט

תוספות ד"ה דבר שאין גידולו מן הקרקע וא"ת והא זילי וכו' דבריהם ז"ל כאן סתומים וחתומים. ורבותינו המפרשים ז"ל הפליאו לפרש לפלפל בדבריהם והכל עולה בידם בדוחק ועל ידי שיבוש שמשתבשים בלשון. ונלע"ד לומר דכוונת התוספות ז"ל להיות דדברי הש"ס דקאמר הכא למ"ד וכו' דבר שאין גידולו מן הקרקע וכו' מנין טעם פירכת הש"ס לאו מצד דאשכחן חשיבות וכו' כהא דפאה או מעשר או צד מזבח אלא מצד דלא דמו אהדדי דהאי לחוד והאי לחוד ולא גמר מין משאינו מינו דהיינו דבר שאין גדל מהארץ מדבר הגדל בארץ והיינו דקאמר הא תינח וכו' ביצים ודגים מנא ליה ואהא אזלי התוספות ז"ל ופרכי דגם הירקות לא דמו דלא הוו נטע בדדמי ליה דגמר מיניה ואהא משני דקמה תוכיח דלא הויא נטע ודמיא לירקות דלא הוו נטע. ולזה לא פריך מטעם דלא דמו אלא בשר ודגים וביצים דליכא דדמי להו. ונשאר לומר עוד דכי פרכת אחר האמת מה לקמה שכן חייבת בחלה אמרי' שאר אילנות יוכיחו. וכי פרכת מה לשאר אילנות שכן יש בהם ערלה ורבעי קמה תוכיח הצד השוה וכו'. וכי פרכת מה להצד השוה שיש בהם חיוב פאה תאנה תוכיח שאין בה חיוב פאה מטעם שאין לקיטתו כאחד וזה פשוט. וכן הוא בהדיא ברמב"ם פ"ב מהלכות מתנות עניים וז"ל כל שהוא אוכל וכו' ולקיטתו כאחד וכו' חייב בפאה וכו' התאנים פטורים וכן ירק וכו' הרי דתאנה דמיא לירק בפאה א"כ שפיר מצינן למימר בירקות דטעונין ברכה ואין להקשות מה להצד השוה שבכולן שטעונים מעשר ואפילו תאנה וקמה וכל הפירות טעונים מעשר מה שא"כ ירקות דהא דחייבים במעשרות כל האילנות לא הוי אלא מדרבנן ולא מדאורייתא כדאיתא לקמן דף ל"ו דקאמר סתמא דתלמודא הוא גבי מעשר אילן דבארץ גופה מדרבנן ע"כ פי' דלא הצריכה תורה אלא בתירוש ויצהר א"כ דמעשר בשאר אילנות ליכא אלא מדרבנן כירקות גם כן דלית בהו מעשר מדרבנן א"כ לא מצי למיפרך הש"ס אלא אבשר וביצים ודגים ושפיר אלא דכל זה לא הוה ליה הש"ס להניחו בכח וקאמר סתם התינח דבר שגידולו כאילו הטעמים מפורשים ומבוארים דבאומרך דתני נטע רבעי דהיינו דנפקא לן חיוב ברכה לשאר אילנות חוץ משבעת המינים דאית בהו חיוב בכורים תו לא בעי מידי להצריך ברכה לדבר שגידולו מן הארץ ומנייהו לחודייהו ידעינן דצריכי ברכה כל הדברים הגדילים מהארץ מה דאחר האמת לא יספיקו שאר אילנות למיגמר מנייהו גדולי קרקע אלא מכמה למודים וחזר הדין והצד השוה שבהן וכו' כדכתיבנא בסמוך לזה אמרו הם ז"ל דלפירוש רש"י ז"ל ניחא שגריס דלאו בר נטיעה פי' דלא גמרינן מנטע רבעי אלא נטיעות מה שא"כ דלא נטע לא נפקא לן משאר אילנות ואין ה"נ דאי בעי הש"ס הוה מצי לישא וליתן עד דהוה מכריח לגדולי קרקע כמו שכתבתי בכונ' דברי התוספות ז"ל אלא להיות דכייל בפירכתו גם אבשר ודגים מה נועיל לשנויי אגידולי קרקע כיון דסוף סוף קשה בשר ודגים. וכתבו עוד וליכא למימר וכו' הכוונה הוא לומר דמשאר אילנות מיהא שחידש מ"ד נטע רבעי לא גמרינן להו להירקות ובזה שפיר פריך מנא לן וזהו דדייק שאר אילנות ובזה לא קשה מתאנה דדייק שאר אילנות שנתחדשו לן השתא. למ"ד נטע רבעי פשיטא דלא אתו שאר גדולי קרקע מנייהו וזהו אומרו וליכא למימר דאתי משאר אילנות לחודייהו ועל זה סמך הש"ס באומרו למ"ד נטע רבעי תינח וכו' דאיכא למיפר' וכו' זהו כוונת דבריהם. ואין ה"נ ודאי דכד עבדינן שקלא וטריא דמפקינן לירקות כמ"ש בסמוך. ודוק. ומה שלא נקטו הם ז"ל דלא אתיא משאר אילנות שכן חייבים בערלה ונטע רבעי אה"נ ואולי קא מהדרו אפאה דשללו באגב גם הקמה דאין ללמוד ממנה לחודה. ועדיין צריכין לכמה אפוכי לזה נקטו פאה בשאר אילנות מילתא דאיתא גם בקמה ממילא:

ודוק

שם ע"ב גמרא. נהמא מיסעד סעיד שמוחי לא משמח פי' והיינו דכתבי ולחם לבב אנוש יסעד מיסעד דוקא ולא משמחו קאמר אבל יין אפי' שמוחי משמח: וק"ל

שם תוספות ד"ה כאן בזמן וכו' ועוד י"ל דפליג וכו' כוונת דבריהם ז"ל הכי הוא דהנה פשיטא דהאי קרא דואספת דגנך לאו ברשעים כתיב ויגיד על זה והיה אם שמוע וכו' ומסתמא דגם רשב"י לא מצי לאוקומה ברשעים אלא דהוו סברי בדברי רשב"י דמוקי להאי קרא שאינם עושים רצונו לגמרי אלא דיש בידם קצת עון וזה קרי ליה רשב"י אינם עושים רצונו של מקום שיזכו לועמדו זרים אלא דהכא דקאמר ר"ח כאן בזמן שעושים רצונו ש"מ משמע רצונו של מקום דקאמר ר"ח כרצונו של מקום דקאמר רשב"י ושקולין הם לזה אמרו הם ז"ל וי"ל דהאי עושים רצונו של מקום דקאמר ר"ח אין עושין רצונו לגמרי ולא נקטו בלשונם בכה"ג במילתיה דר"ש האי אין עושין לאו לגמרי אלא עושין קצת דהיינו אינם צדיקים גמורים אלא משמע דלא איצטריך לחדש הא אלא במילתיה דר"ח דקא מוקי קרא דואספת בעושים רצונו שמע מינה באומרך עושין רצונו ש"מ לגמרי משמע ואהא מדחיק ומשני דעושים דקאמר לאו דוקא. ודע כי אמרו אין עושים רצונו שמע מינה תתפרש שפיר שעושים אלא שאין עושין רצונו לגמרי כי כל עוד דחסר כל דהו מעבודת הבורא מיקרי אין עושין והדוחק הוא באומרו עושים ואחר האמת חשיב ליה קב"ה אין עושין מאומרו ואספת. ומצד דוחק זה אמרו ועי"ל דר"ח פליג בחילוק זה שמחלק רשב"י בין עושין לאין עושין פי' אין עושין לגמרי ולא חש לפרשה דפשיטא דאין עושין דרשב"י לגמרי קא' אי בעית אימא מכח קרא דכתיב בפ' והיה אם שמוע. אי בעית אימא דסמכו הם ז"ל למה שפירשו בסמוך כשהשוו ר"ח