חפץ השם כ

פרק כיצד מברכין

דף לה גמרא. אשכחן לאחריו וכו' פי' למאי דס"ד דשקולין הם לאחריו ולפניו מוקמינן להאי הילול כמבואר להדיא במקום אחר גבי לחם ואומרו הא לא קשיא דאתיא בק"ו. וא"כ תיקשה כיון דחידוש בלאחריו מאן לימא לך דתוקי האי הילול דהכא בלאחריו ותגמר מינה לפניו בק"ו דילמא האי הילול אלפניו קאי ודוקא לפניו אבל לאחריו מנין ועוד הא מילתא מדקאמר לה הש"ס בכה"ג הא לא קשיא משמע דפשיטא ליה ואדרבא איפכא שמעינן ליה דקאמר הש"ס דברכות שלפני המזון דרבנן וכמו שכתבו התוספות ז"ל בד"ה לפניו לכ"ש ונראה לומר דהכי קאמר מי סברת דהא דקתני לפניהם ולאחריהם תרוייהו מפיק ליהו מהלולים לא מפיק אלא חדא דלאחריהם ואידך מינה נפקא וכפי זה בחד הלול סגי והנה דע כי יש פנים למימר לאחריה' עדיף ויש פנים למימר לפניהם עדיף והכא קאמר דהתנ' דקתני לפניהם סבר כסברא בעלמא למיגמר מלאחריהם והפן שיש לו דמסתבר ליה ביה למיגמר הוא השתא כשהוא שבע וכו' ואה"נ דאיכא פנים להיפך אלא דהכא מיהא סבר להצריך ולעולם לאו בהכרח וחדא מינייהו או מלפניו או מלאחריו דבעית למימר מהאי הלול איכא פנים למיתי אידך מיניה וכפי זה לא קשה נמי קושיית התוספות ז"ל דלאו ק"ו הוא דאה"נ אלא סברת ודחיית הש"ס דאיכא למיסבר ומאותה סברה וחששה קתני תרוייהו לפניהם ולאחריה' ומשכחת לה דחדא מינייהו דרבנן וזהו מה שיש לישב בענין זה: ודוק

שם גמרא. מה לכרם שכן חייב בעוללות. ק"ק אמאי קא מהדר אעוללות ולימא מילתא דאית גביה כהא דרבעי והילול ולימא מה לכרם שיש בו רבעי. אי נמי יש בו הילול ונראה כי נקט הש"ס מילתא דהויא בכרם בקביעות בכל גפן וגפן ובכל שנה ושנה שייך בכרם האי רבותא דעוללות ולרבותא נקט להאי מילתא בעוללות ביותר משאר טעמי:

וק"ל שם גמרא. קמה תוכיח וכו' נראה דעד השתא לא סבר דקרא דוברכת קאי לכל שבעת המינים אלא דוקא אלחם וזהו דדייק רש"י ז"ל בד"ה קמה תוכיח דכתיב תאכל בה לחם וכו' דלא קאי וברכת אלא אלחם ובזה לא קשה דמפיק תנא לברכת הגפן מהילולים הגם דהוי משבעת המינין וקאמר נמי וזית דאית ביה צד מזבח ודמי לכרם ותיפוק ליה דהוי בכלל שבעת המינין אלא ודאי דעד השתא לא סבר דקאי וברכת אלא אדסמיך ליה דהוא לחם. וראיתי להרשב"א שכתב דלעולם סבר הש"ס דז' המינין צריכין ברכה מוברכת והאי דמפיק מקודש הילולים היינו ענבים דמקרא הוה אמינא יין. דהוי חשוב ביותר מהענבים. וכן בזית איצטריך למיגמר מכרם דבקרא ליכא אלא זית שמן דמשמע שמן ואיצטריך לענין ברכה על הזיתים בעודם זיתים ודבר זה דעתי החלושה מרחקתו. דקשה לדבריו חדא דקאמ' דברי רבי עקיבא מכאן אמר דאסור וכו' מאי עדיפות איכא הכא יותר מקרא דוברכת דשבע' המינים דכלום לא אתא הכא אלא דסלקא דעתך אמינא ענבים גריעי מתאינים ואין לברך אלא על יין קמ"לן דהוו ענבים בכלל ואם כן הוה מסמ' דבריו רבי עקיבה אקרא דוברכת דבהדיא. ועוד הגם דיין אישתני למעליותא עם כל זה פשיטא דלא גריעי מתאינים והגם דאי לא הוה כתיב גפן בכתוב הוה גמרינן כן ליה מתאנה דלא גרע מינה. והגם דיין חשיב מצד עצמו טפי מענבים עם כל זה לאו מצד חשיבותו מצד עצמו תהיה לו ברכה יתירא אי דמי לחבריה. והראיה מדפריך הש"ס מה לשבע' המינין שכן חייבים בבכורים ואמאי קא מהדר לחיו' ביכורים לימא דכן חשיבי מה שא"כ שאר אילנות דלא חשיבי כוותייהו. ואין לומר דשאני אי דייק קרא יין דוקא שמע מינה דשלל ענבים דלא ולזה אי שמעינן גפן היינו יין תו לא אמרינן ברכה בענבים דהני מילי אי הוה מתבר' לן בהדיא דביין קאמר הכתוב אה"נ ואז אדרבא תו לא הוה מצי קרא לרבות הענבים מקודש הילולים אלא כיון דגפן דקאמר קרא איכא פנים לכאן ולכאן ואדסמיך ליה תאנה ורמון ענבים דמשמע הגם דאיכא שמן זית עם כל זה ליכא למימר דיין קאמר הגם דחשיב טפי דלא גריעי ענבים מתאינה וזה פשוט וגם מה שכתב ששמע משם רש"י ז"ל בהפך דבריו הוא יותר ויותר מרוחק מהדעת. והנכון הוא מה שכתבתי דעד השתא לא סבר דקאי וברכת אלא אלחם ובתר הכי מחמת דוחק הקושיות מהדר לאשכוחי נחת רוח ואמר אולי סבר דכל שבעת המינים צריך ברכה מוברכת וגמר מינייהו כל הפירות. וזהו אומרו אלא גמר משבעת המינים וממילא סבר ביהו דצריכין ברכה ודייק הכי בדברי הש"ס דהשתא הוא דקאמר לה דאי לא תימא הכי דגם מקודם הכי סביר למה מהדר למיגמר מפרטי מכרם ומקמ' וגם כן רש"י ז"ל נראה מתוך פירושו הכי דלא פירש ברכת שבעת המינים עד השתא דהוה ליה מעיקרא לפרש בד"ה קמה תוכיח דכתיב ארץ חטה וכו'. ואכלת ושבעת וברכת ותו לא הוה צריך לפרושי הכא מידי ומדהתם פי' תאכל בה לחם וכו' וברכת וכו' והוצרך לפרש גם כן הכא מרישא דקרא ארץ חטה שמע מינה בפשיטות דכן סובר רש"י ז"ל דהשתא הוא דקאמר לה מחדש דמלת וברכת קאי אכולהו שבעת מינים ולא אדסמך לה דהיינו לחם. וזה פשוט למעיין בדברי רש"י ועיין בסמוך וק"ל

שם גמרא. ואתי נמי זית שיש בו צד מזבח. קשה לדברי הרשב"א ז"ל וכי אית ביה צד מזבח נמי מאי הוי הר' לא הוי צד מזבח אלא בשמן. וכבר ידענו דוקא שמן להיותו חשוב וכיון דדייק ליה קרא דוקא שמן לדבריו הרי פלגינהו וכתרתי מילי חשיבי ואז לא הוי בזית צד מזבח. ועוד למה איצטריך למיתי זית במה הצד ליתי ליה בדבר שהיה בכלל ויצא מהכלל ללמוד על כל הכלל יצא דהיינו ענבים וזית הוו בכלל אחד ויצאו הענבים ללמד לא על עצמם לחוד אלא ללמד על הכלל דהיינו גם על הזית דלאו דוקא משקין. ומה גם למה שכתבו התוספות ז"ל בד"ה ואתי נמי זית ממנה דהאי מה הצד קאי באיכא למיפרך ונפיל ליה אלא בדרך את"ל קאמר את"ל דהוי האי מה הצד חשוב אפילו הכי פריך משאר מינים א"כ יותר הוה נקיט אופן דלית עליה פירכא ויש ליישב בדוחק לסברת הרמב"ם ז"ל: ודוק

שם גמרא. מכל מקום קשיא מה להצד השוה וכו' לכאורה מיחזי כשפת יתר שחוזר עוד לומר מה להצד דכבר אמרה בסמוך ונראה דקאמר לה להיות דקא שקיל הש"ס בפירכת דזית כרם כתיב ביה. ודחי ליה ר"פ דכרם סתמא לא איקרי וסמיך קאמר מכל מקום קשיא משמע דקאי אמילתיה דרב פפא והכוונה דלא סבר הש"ס להאי שינוייא דכרם סתמא לא איקרי דסוף סוף הרי איקרי כרם ומשום טעות היוצא משיגרא דלישנא לזה סיים למילתיה מכל מקום קשיא מה להצד וכו': ופשוט

שם גמרא. אלא דיליף לה משבעה המינים וכו' קשה ואם כן למה איצטריך תנא לדרשת הילולי' ונראה דלא מהדר הש"ס להא מילתא משום דאפש' דכוונת התנא היא לברכה ראשונה דמקרא דוברכת לא משמע אלא אחרונה אבל ראשונה לא. ואי נמי אם תמצי לומר דאתיא בק"ו הגם דאי הוי ק"ו חזק איכא למימר דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא והגם דלא גמרינן ברכה ראשונה אלא בכרם